אחרי תקופה ארוכה של עיסוק יתר בהפגנות, במהדורות החדשות נזכרו סוף סוף שמדובר בצו השעה, ושכדאי לתזכר אותנו במה שבאמת קורה בשטח – התפשטות הקורונה. לא רק בהשלכות הכלכליות שלה או בגזרות הממשלה, אלא במחלה עצמה. זו שלשמה התכנסנו, זוכרים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוחות פיוס: ישראל ולבנון ידונו על הגבול הימי
– בבתי החולים מתריעים: אין מספיק רופאים, המצב קריטי
– כך הסינים יודעים בדיוק מה כל אזרח עושה
נכון, היינו שם כבר, בגל הראשון קיבלנו הצצה לכל מחלקת קורונה אפשרית, עקבנו בדריכות אחר כל חולה מאומת ומאוחר יותר, אחר כל אחד מהמתים. היינו שם. אבל אז שכחנו.
בינתיים כידוע, המצב החמיר, אבל הלב שלנו כבר אטום. מעסיקים אותו היבטים אחרים: הדמוקרטיה שבסכנה, הכלכלה שבשפל – כל אחד וטרדותיו. אלא שכעת, כשמצב חולי הקורונה מחפיר, אי אפשר יותר לברוח. האחריות להדהד את חומרת המצב תלויה כעת על צוואר מערכות החדשות. הרי העובדה שלציבור אין אמון בממשלה קשורה גם בעצימת העין התקשורתית לקורונה. הפסקנו לדבר על זה, הפסקנו לשמוע – אז למה שנשנה את כל המציאות שלנו בהתאם?
כאמור, זה לקח זמן, אבל בסוף השבוע האחרון נדמה שהחלה מגמת שינוי. המסכים החזירו אותנו אל מחלקות הקורונה הקשות, עם תזכורת כואבת לנזקים שהמחלה הנוראית הזו יכולה לגרום. בחדשות 12 סיפקו הצצה אל מחלקת טיפול נמרץ קורונה במרכז הרפואי לגליל בנהריה, ובה תיארו עד כמה הגל השני קשה וחמור מהראשון. אבל הכתבה המטלטלת ביותר שודרה בכאן 11, שם תיעדו במשך כחצי שנה את מחלקת הקורונה בבית חולים השרון בפתח תקווה. הכתבה נפתחת בתמונת ניצחון של סוף הגל הראשון: החולים שוחררו הביתה, המחלקה נסגרה רשמית, והרופאים נשמו לרווחה. אלא שאורך הנשימה היה קצר מאוד, כמו שאנחנו כבר יודעים. משם המועקה הולכת וגדלה – כשאחות מספרת כמה קשה לטפל בחולה כשלידו מונחות שתי גופות, כשרופאה מתמחה מתארת את חוסר האונים מול ההידרדרות הפתאומית והמהירה, הלב נסדק. "רק לפני יומיים ליטפתי את המטופל וצחקתי איתו, ואחרי זה מה? עוטפים אותם בשקית ניילון, אפילו המשפחה לא יכולה להיפרד מהם".
וישנם החולים עצמם. "הם באים לכאן בהכרה, מדברים, אנשים מתפקדים לחלוטין ויוצאים מכאן בשק", מתאר ראש המחלקה, ד"ר דרור דיקר. המצלמה אף עוקבת אחר מאיר רצון, תחילה הוא עוד מדבר, בהמשך הוא נאנק ומתחנן לעזוב, ואז – הנורא מכל. חיבור למכונת הנשמה. והוא איננו עוד.
כשצופים בתיעוד הזה מקבלים פתאום פרופורציה. הזרקור שמופנה אל ההפגנות נראה כעת מגוחך, כמעט חסר ערך, אל מול המציאות שדופקת על דלתותינו. היא נוקשת ונוקשת, אבל אנחנו מסרבים לפתוח.
"יש לי ספק מאוד גדול ודאגה מאוד גדולה, איך אנחנו כחברה נצא מתוך המגפה הזו", חותם את הכתבה במסר מהדהד ד"ר דיקר. "אנחנו עם של ששת הימים. של מלחמות בזק. נראה לי שאנחנו מדינה הרבה פחות חזקה במלחמות התשה, ועכשיו זו מלחמת התשה".
אבל עוד לא מאוחר. הדרך לשינוי התודעה הציבורית עוברת במסכים. נדרשת התגייסות מצד התקשורת, תפקידה לא לתת לנו לעצום עין. אולי התקשורת הייתה זקוקה לסגר שייתן את המסגור הרלוונטי, אבל עוד לא מאוחר לחדש ימיה כקדם, ולגלם את תפקיד המבוגר האחראי שהיטיבה לשחק בגל הראשון.
