שאלת החירות מהווה את אחת השאלות המרכזיות בפילוסופיה, באמונה, במדע ובדמוקרטיה. עד כמה אנו חופשיים לבחור ולחשוב? האם טיב חיינו קבוע מראש באופן דטרמיניסטי? מהי שיטת השלטון העדיפה? ומה הן גבולות החירות האזרחית? שאלות אלו ודומות להן מעסיקות את המין האנושי מימי קדם. המהפכה הצרפתית ומהפכות מרכזיות בהיסטוריה התחוללו בעקבות מושג החירות. אחד המניעים להתגבשותה של ארצות הברית היה השאיפה הבלתי מסויגת לחופש וחירות. בזווית היהודית, האירוע המכונן של עם ישראל היה היציאה משעבוד לחירות. בפילוסופיה של המאה העשרים, שאלת החירות כיכבה בכותרות: סארטר, בבואר, קאמי, ניטשה, ולהבדיל הרב קוק, ראו בחופש הבחירה את שיא ההומניזם, את פסגת האנושיות – אנושיות ההולכת יד ביד עם האחריות לעצמי, לזולת ולעולם.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה
עולם הפוך: כשאין טיעונים אז מקללים
חצי הכוס המלאה של הפסיקה נגד הרב אליהו
באנלוגיה למגדל בבל, המין האנושי מבקש להשתכלל ולהשתחרר מכל מגבלה, הוא בונה את עצמו כלפי מעלה, שלב אחר שלב. המהפכה החקלאית, התעשייתית, ובתקופה שלנו – המהפכה הטכנולוגית, כולן מבקשות לייצר אדם חופשי יותר. אך האם אנו באמת הופכים חופשיים יותר?
פעולות אנושיות רבות משועתקות לכדי אפליקציות קלילות וזמינות. מדי שנה מתפרסמת רשימת מקצועות שעתידים להיעלם מהעולם בעקבות הטכנולוגיה. הרובוטיקה מחליפה את האנושיות. רובנו "משוחחים" מדי יום, בדרך ישירה או עקיפה, עם בינות מלאכותיות שיודעות טוב מאיתנו מה אנו רוצים וצריכים. לרוב אנחנו די מתלהבים מכך שניתן לבצע פעולות מורכבות בלחיצת כפתור וללא ברבורים של כל מיני אנשי מכירות ומוקדנים. זוכרים את התקופה שהיינו עוצרים ברמזור ומבקשים מהנהג ברכב הסמוך לפתוח את החלון על מנת להסביר לנו כיצד להגיע ליעד כלשהו? הטכנולוגיה אכן בשיאה. היא ממשיכה להשתדרג והיא מקפיצה את האנושות קדימה אל עבר הקידמה והנוחות. גם המאמר שלפניכם, כתיבתו וקריאתו, בזכות הטכנולוגיה.
אך כידוע, ישנם גם היבטים שליליים בעולם האינטרנטי בו כולנו חיים. ישנן סכנות ממשיות ברשת ששום תוכנת סינון לא יכולה לעצור בוודאות: פגיעה בקטינים, עוקץ כלכלי, בילוש לא חוקי, פריצה לפרטיות, שיימינג, פייק-ניוז ועוד. יחד עם הסכנות הללו, מרחפת מחדש גם שאלת החירות.
עד כמה שזה נשמע מרוחק מהמחשבה היומיומית, כולנו הופכים מדי יום לנתונים סטטיסטיים של אלגוריתמים ששולטים במרחב האינטרנטי. אנו מספקים אלפי ג'יגה של נתונים אודותינו לרשת. אנו מוסרים זאת לכאורה בהסכמה מלאה, לאחר שבלית ברירה או מבלי משים "חתמנו" על "תנאי השירות" הקיימים בכל אתר, וכמעט אף אחד מאיתנו לא לקרוא. הסנאט האמריקאי מנסה למשטר את ענקיות האינטרנט, אך הוא צועד אלפי שנות אור מאחוריהן.
הפיכתנו לדאטה-בייס, למשאב אינטרנטי וליעדים לטרגוט, וודאי גורמת לקרל מרכס להתהפך בקברו הסוציאלי. חששו הנבואי שהאדם העובד יהפוך ל-"שעות עבודה", השתכלל פלאים לכדי נתונים הנכתבים בשפה בינארית. מסובייקטים הפכנו לאובייקטים. כיצד באפשרותנו להיות בני חורין כאשר הרשת מציגה בפני כל אחד ואחת מאיתנו עולם "אובייקטיבי וחופשי" כאשר למעשה מדובר בעולם מטורגט ומהונדס? האם "אנו" הם אלה ש"בוחרים"?
במקביל, מתגבר ענן הסערה מעל סוגיית האנושיות. חלק ניכר מהקשרים האנושיים מומרים לחברויות ווירטואליות ברשתות "החברתיות". חוויות רבות הופכות לסטורי. שיחות מצטמצמות להודעות קוליות. דעות ומחשבות מתגלמות בציוצים. עידן הקורונה הנכיח את מפגשי ה-"זום" ביתר שאת. רובנו מוצאים בכך יתרונות רבים: אפשר לשבת בהרצאה או בפגישה חשובה עם פיג'מה ונעלי בית. נוחות. חיסכון. קידמה.
יחד עם זאת, כולנו מרגישים את החיסרון של המגע האנושי, לחיצת היד והחיבוק. רבים מאיתנו מתעקשים על הגשת המרפק – כאות לאנושיות וג'סטה של קירבה. עשרות מחקרים מדעיים חוזרים על חשיבותו של המגע והחום האנושי לטובת התפתחותו התקינה של התינוק. המסכים שבינינו מאפשרים קירבה ובה בעת יוצרים ריחוק בעייתי. שיחות פנים אל פנים הופכות שיחות קשות. התקשורת האישית והאנושית נדחקת לשוליים. שלא לדבר על הסחות דעת ופרסומות.
דיסטופיות רבות נכתבו על עידן הטכנולוגיה. רבות מהן היו נבואיות. אחת מהן היא של הסופר הבריטי אדוארד מורגן פורסטר, בספרו משנת 1909 בשם "המכונה נעצרת" (תורגם לעברית בהוצאת נהר ספרים). מעניין לראות איך בתחילת המאה הקודמת חזה פורסטר את מצבנו הנוכחי, הטכנולוגי והחברתי: בני אדם הספונים בתאים אישיים, לכל אחד לוח אישי, מסך באמצעותו הוא יכול לתקשר מרחוק עם משפחתו וחבריו- אשר גם הם ספונים כל אחד בתאו האישי, לבדו.
בעידן פוסט-מודרני וסופר-טכנולוגי ההגדרות הופכות פריכות. הגידול "הדמוגרפי" של האישיויות הטכנולוגיות והרשתות בנסיקה (ע"ע "חוק מור" באדפטציה המתאימה). מה ימנע מאיתנו את המדרון החלקלק שבסופו נתכווץ לכדי נתונים דיגיטליים? מי ישמור עלינו מפני חירות מדומה והונאה עצמית אודות חופש בחירה? האם ניתן לעצור את הטכנולוגיה רגע אחד לפני שהיא מנכסת לעצמה גם את הפונקציה של חיבוק אנושי?
על מנת לשמר את החירות האנושית, עלינו, בני האדם, לקבוע גבולות ברורים. האחריות שמגיעה יחד עם החירות מחייבת אותנו לבחור בכללים מגבילים, אולי אפילו קוגנטיים, לעצמנו ולעולם הווירטואלי. עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, כללים מגבילים אלה ישמרו אותנו אנושיים וחופשיים יותר, ישמרו אותנו בתור חברה ממשית ואמיתית. וכפי שאנו מתבקשים לעשות בכניסה לאתרי אינטרנט רבים: חובה עלינו לאשר שאיננו בוטים. ושלא נהיה.
