האחים כהן, לא מהקולנוע אלא מבית הדפוס "צבע הקשת" בבאר־שבע, ערערו למחוזי על החלטת בית המשפט השלום בעיר לחייב אותם ב־57 אלף שקלים בגין סירובם להדפיס פרסומים של אגודת הלהט"ב הפעילה באוניברסיטת בן־גוריון. כזכור, ההזמנה נשלחה אליהם על ידי "ראש האחווה הגאה באוניברסיטת בן־גוריון" אסנת גליקשטיין, ובמייל התשובה של בית הדפוס נכתב: "איננו עוסקים בחומרי תועבה, יהודים אנחנו!"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רדיפת מפגיני בלפור ע"י המשטרה צריכה להפחיד גם את הימין
– האם אלשיך יכול להשפיע על תיקי נתניהו דרך התקשורת?
– כיצד פספסו מבדקי השב"כ את המחבל מפתח תקווה?
סגן הנשיאה אריאל ואגו דחה את הערעור, והטיל על בעלי בית הדפוס עוד 7,500 שקל בגין הוצאות משפט. הטיעונים נסקרו פה בעבר, אולם מה שריצד לי בפסק הדין החדש הייתה קפיצת הגובה הפראית של ואגו. השופט לא הסתפק בניתוח חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים, אלא הוסיף קביעה רחבה בהרבה, ולפיה במקום שבו יש התנגשות בין ההלכה היהודית והחוק, ההלכה תידחה והחוק יגבר.
ואגו הסביר שברור לו שהאחים כהן לא ביקשו לפגוע בבני הקהילה הלהט"בית או לזלזל בהם, אלא פעלו מתוך אמונה מלאה שתורת ישראל אוסרת עליהם לפרסם מה שנתפס בעיניהם כפרסומי תועבה: "מנקודת מבטם הסובייקטיבית של המערערים, ולפי השקפת עולמם ומצפונם, כפיית הספקת מוצריהם ל'אחווה הגאה' מגלמת פגיעה באידאולוגיה שבה הם דוגלים, ומחייבת אותם לשיטתם לעבור על מצוות הדת. בחוות דעת הלכתית שהוצגה מטעמם, קובעים הרבנים שערכו אותה כי אסור מדין תורה על המערערים להדפיס פרסומים או ידיעות על אירועים שקשורים לתרבות שהתורה אוסרת, כי בכך הם מסייעים לדבר עבירה. אין מקום לפקפק שבראיית עולמם של המערערים ובחווייתם הסובייקטיבית, לא רק שמותר להם לסרב לספק המוצר, אלא שזו חובתם להימנע מכך".
השופט ואגו שב ומדגיש שנוסח המייל "איננו עוסקים בחומרי תועבה, יהודים אנחנו" לא בא מתוך רצון לפגוע בלהט"בים אלא משקף אמונה דתית כנה: "מאחורי ההתנסחות האומללה והפוגעת אין סירוב גחמתי וסתמי של המערערים למתן השרות ולהספקת המוצרים. ביסוד הדבר קיים שכנוע פנימי בכך שקשר מסחרי עם המשיבה יהווה סתירה לערכים הבסיסיים של אמונתם ואורחות חייהם.
"ניסוחו הבוטה והלא מכבד של מייל התשובה אינו צריך לעמעם את התובנה שלפיה עניינם של המערערים בהקפדה על התנהלות עסקית בתחום פרנסתם, באופן שיתאם את השקפת עולמם ואמונתם ושלא יצמיח בעבורם קונפליקט מצפוני ומוסרי, הינה אינטרס לגיטימי וראוי להגנה".
עד כאן הכול טוב. וכאן בא הבום: "ההכרה בכך שמעשי המערערים באו ממקום לגיטימי וראוי להגנה כשלעצמו, ומתוך נאמנות לאג'נדה פנימית וערכית, אינה חזות הכול".
השופט ממשיך: "חוק איסור ההפליה נועד לקדם את הערך האוניברסלי והדמוקרטי העליון של שוויון בין פרטי החברה, מתוך פגיעה מודעת… בערכי חופש הפרט ובאוטונומיה האישית". ועוד: "החוק כופה על הפרט התנהלות שאינה תואמת את השקפותיו, לטובת הכוונה חברתית רחבה ומתוך העדפה של ערכים אוניברסליים, אשר חשיבותם נתפסת כעליונה ומכרעת".
הפסקה הבאה היא הנחרצת ביותר: "המחוקק בחר להעדיף את זכותו של המופלה לרעה לשוויון מלא, על פני זכותו של המפלה לממש את אישיותו ואת השקפות עולמו, כמו גם את האוטונומיה האישית שלו".
ייגעתי את זיכרוני בשאלה אם ראיתי בעבר עוד טקסט כזה, שמבקש להכריע בין "יהודית" ל"דמוקרטית" הכרעה דיכוטומית במשחק סכום אפס, ולא מצאתי. כל עולמם של דתיים־לאומיים ודתיים מודרניים מושתת על ההנחה שהיהדות והליברליזם יכולים לדור בכפיפה אחת, ולרוב מערכת המשפט לא מאתגרת חזיתית את ההנחה הזאת.
גם כאשר שופטים מקבלים החלטות פרוגרסיביות פוגעניות וקשות כלפי מתדיינים דתיים או שמרנים, הם נזהרים שלא להציג את הדברים כהעדפה קטגורית של תרבות אחת על פני תרבות אחרת. לשופטים יש בדרך כלל חוש כלשהו לרב־תרבותיות. הם לא יקבעו שתרבות חילונית עדיפה על פני תרבות דתית, או שהעולם השמרני נחות ביחס לעולם הפרוגרסיבי. במובן הזה ואגו הרים כאן בלון תבערה, ולא ברור לי איך הוא לא חרך את השיח.
מלחמת מינויים
ההרעשה הארטילרית ההדדית, פצצות התאורה ומיסוכי העשן שכמעט הפילו את הממשלה, מסתירים את המחלוקת האמיתית שבין אנשי נתניהו לשר המשפטים ניסנקורן: מינוי הבכירים במערכת המשפט ובמשטרה. בקצב שבו הדברים מתנהלים כרגע ממלא מקום המפכ"ל עלול עוד להשלים קדנציה מלאה כממלא מקום. גם מינוי פרקליט מדינה לא נראה באופק. מינויים קריטיים נוספים הם מחליף למשנה ליועמ"ש דינה זילבר שתפרוש מתפקידה בסוף החודש הבא, ומשנה נוסף במקום רז נזרי שאוחז כרגע בשני תפקידי משנה. תפקיד חשוב נוסף הוא היועץ המשפטי של הכנסת שייכנס תחת אייל ינון שפרש.
לכל הפונקציות הללו יש משמעות מכרעת לשתי זירות: הראשונה היא הזירה החוקתית־משפטית שעומדת בלב הוויכוח האידאולוגי־ערכי שבין הימין לשמאל, השנייה היא הזירה הפלילית שעומדת בלב הוויכוח בין מחנה ביבי למחנה רק לא ביבי. ולא, למרות צרחות המחנות הניצים אין קשר מהותי בין הזירות הללו, והערבוב ביניהן הוא האסון הגדול של הפוליטיקה הישראלית, והגורם המרכזי שבגללו לא מתנהל פה דיון חוקתי־ערכי ראוי לשמו.
ניסנקורן הוא הפוליטיקאי הכי מיומן וקשוח בכחול לבן. צריך לזכור את זה כשעוקבים אחרי כיפופי הידיים שהתנהלו בשבועות האחרונים בין נתניהו לגנץ. זו הסיבה שהוא עלה על כוונות דוברי הליכוד. בליכוד גילו ששלי יחימוביץ' הגישה ב־2017 תלונה למשטרה בגין זיופי בחירות בהסתדרות, וטענו שהתיק נסגר בידי היועמ"ש מנדבליט סמוך למינויו של ניסנקורן לשר המשפטים במסגרת עסקה פוליטית:
בהודעה שפרסמה המפלגה נכתב כי "ניסנקורן מפר את ההסכם הקואליציוני ומסרב להקים ועדה למינוי בכירים בשירות המדינה, לרבות מינויים במשרד המשפטים. עכשיו מתברר שמנדלבליט סגר תיק פלילי נגד ניסנקורן, שלאחר מכן הדיח את מ״מ פרקליט המדינה דן אלדד שהחל לחקור נושאים משפטיים הקשורים למנדלבליט – ומינה במקומו את מנדלבליט שהפסיק את החקירה נגד עצמו". היועמ"ש דחה בתוקף את הדברים וטען שהתיק נסגר כבר ב־2017, הרבה לפני שניסנקורן מונה לתפקידו.
הוויכוח על מינוי בכירים במערכת אכיפת החוק חיוני מאין כמוהו, כי פרקליטים פרוגרסיביים מייצרים החלטות פרוגרסיביות, וגם אם הימין ישלוט עוד שנים רבות בכנסת הוא לא יצליח לקדם את מדיניותו בלי יועמ"שים נטולי אג'נדה לעומתית. הבעיה הקשה של הימין היא שגרירת הדיון העקרוני למאבק האישי של נתניהו מזהמת אותו וצובעת אותו בצבעים לא ענייניים.
