"מישהו יכול להסביר לי? הימין בעד ההסכם או נגד? שלום עם מדינה רחוקה שמעולם לא נלחמה בנו עדיף מסיפוח ההתנחלויות? ביבי מנהיג המחנה הלאומי או שמאלן? אני מבולבל", צייץ יריב אופנהיימר, המנכ"ל לשעבר של שלום עכשיו, בחשבון הטוויטר שלו. ובכן, יריב, גם אנחנו. אבל לא רק מהמהלכים של נתניהו (או של טראמפ, אם לדייק), אלא גם מתגובת השמאל בכיכובך בנוגע להתפרצות השלום במקומותינו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גננת יקרה, אם אין בך אהבה לילדים אל תעבדי איתם
– זמן אלול: מכתב מאב לבנו שנכנס בשערי בית המדרש
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
החגיגות הצוננות של אופנהיימר וחבריו החלו דווקא בנימה חיובית יותר, בקריאות "גם בליכוד מבינים: שטחים תמורת שלום תקף אפילו לאיחוד האמירויות". הוא אף פתח שמפניה וירטואלית לכבוד ההסכם, וארבעה־חמישה אימוג'י־בירות על ביטול החלת הריבונות. פרופורציות. אבל האופוריה בשמאל נוכח הקפאת הריבונות דעכה במהירות, והוחלפה בטענות נגד מכירת נשק אמריקני לאמירויות, ואיך לא – הטענה שגם על השלום הזה חתומים רבין ופרס. איך נתניהו קשור לסיפור בכלל? מה לו ולנורמליזציה? מה לכלכלה שהוא ייצב כאן בעשור האחרון, ולאינטרסים כלכליים של אבו־דאבי?
מחנה השמאל, גם אם הוא מברך על ההסכם, מצקצק בזעזוע מהעסקאות הצבאיות הצפויות. לשיטתו, נשק לא מוכרים לבעלי ברית, נשק מוסרים בהתנדבות לארגוני טרור בתהליך שיקום מואץ. במלאת עשרים שנה לאינתיפאדת אוסלו על זוועותיה, יש מי שעדיין טוען שהרשות הפלסטינית סייעה לישראל בנטרול הטרור. כאילו לא הוברחו מחבלים במכוניתו של יאסר ערפאת ובאמבולנסים של הסהר האדום הפלסטיני; כאילו הרובים של שוטרי הרשות לא הופנו כלפי ישראלים.
כשמדובר בשלום־של־נתניהו, הכשלים הלוגיים הפנימיים בתפיסת השמאל זועקים לשמיים. בניגוד לטענת אופנהיימר, ההסכם עם איחוד האמירויות לא באמת מתלבש על נוסחת "שטחים תמורת שלום", אלא להפך. הוא מציב משוואה חדשה, ובמשוואה הזו – בדיוק כפי שצפה נתניהו לפני שנים – השלום הוא תמורת עסקים. ישראל חזקה, אמר ראש הממשלה לא פעם ולא פעמיים, היא זו שתביא שלום. לא ישראל המתחננת על גבולותיה.
אכן, במתמטיקה "A=B" או "B=A" הם משפטים זהים, אבל בעסקים יש משמעות גדולה לביקוש מול היצע. הראשון שנותן הוא הצד הנואש יותר, זה שבא לקנות. נכון, גם הצד השני הגיע עד הלום כדי להרוויח, אבל הוא זה שמצמץ אחרון. בניגוד למשוואת השמאל, שפותחת במסירה מסוכנת של שטחים תמורת שלום מפוקפק, במקרה של האמירויות השלום הוא המקדמה לקראת עסקים. כן, הם כוללים מכירת אמצעי לחימה, כפי שנעשה כבר שנים רבות מתחת לשולחן; עוד מאז שאותו רבין אישר צעד ראשון כזה מול הנשיא ביל קלינטון, בהעלמת עין מופגנת למדי.
אכן, דחיפת הבטחת הריבונות לפריזר, בתוך קופסת פלסטיק לא אטומה להשפעות זרות, היא בשורה מאכזבת (גם אם לא מפתיעה במיוחד). אבל נוכח המחיר שנדרש עבור הריבונות הזו, בדמות מדינה פלסטינית, קשה לומר בוודאות איזה מחנה הפסיד באמת. ככלות הכול, הריבונות לראשונה עלתה על השולחן כאפשרות לגיטימית. כך גם הסכמי שלום שסותרים מכול וכול את מה שהשמאל מפמפם לנו עשרות בשנים. מתברר שדווקא אפשר להגיע לנורמליזציה מול מדינות ערב בלי פירוק ההתנחלויות והקמת מדינה פלסטינית; מתברר שמדינת היהודים לא צריכה לסכן את קיומה כדי להצמיח מזרח תיכון חדש, חדש באמת ובתמים. ירצו או לא, המסקנה היא שמחנה הימין צדק לא רק בנבואות הזעם על מחירם של נסיגות ופינויים, הוא צדק גם בנבואות השלום. שלום עושים עם בעלי אינטרסים משותפים. באויבים נלחמים.
