נאום הבכורה של ח"כ תהלה פרידמן מגדיר מחדש את המלה "חוצפה". מי שהגיעה ממפלגה שנבנתה על "השנאה הממארת", עליה דיברה בנאומה, מי שהצטרפה לחבורה שהודבקה בדבק שלוש שניות, שנקרא "רק לא ביבי", איבדה את הזכות המוסרית לדבר על פיוס ואיחוי. בחירות מועד ב' ומועד ג' נכפו על אזרחי המדינה כתוצאה מחרם, חרם על ראש ממשלה שהוטל על ידי מפלגתה של תהילה פרידמן. אם היא הייתה שלמה עם החרם או לא אין זה משנה מאחר ועצם שתיקתה היא הסכמה לחרם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שובר גלים: מסע אגרסיבי לעולמן של הדמויות
– פרס חלם, נתניהו הגשים: מזרח תיכון חדש
– קורבנות השילוב – יחידות מעורבות מסכנות את הלוחמות
הלשון הרכה, הדיבור הרהוט והנינוח, הם אולי דוגמא למה שכתב ההיסטוריון רוברט קונקווסט: "מידות טובות כמו אבנים טובות קלות לזיוף", אבל הם לא מחפות על ההתנשאות המובנית של אנשי "כחול לבן". המוסרנות שבה נאמרו דבריה מלמדת על התחושה העמוקה שבה היא מתהלכת שהיא חלק מהנאורים ומהמתקדמים. הרגשה זו, המשותפת לאנשי השמאל מאז ומתמיד, מקנה לדבריה של פרידמן את התואר "נאום המשובטים".
תוכן הנאום נראה כמו הדהוד שירו של ג'ון לנון Imagine, ויש לומר כי הוא מגלם בתוכו את תפיסת העולם של האידיאליזם, שממנו אגב נובעת אותה רוממות עצמית שבה לוקים ח"כ פרידמן וחבריה לסיעה. חבל שלא צמחה מההרגשה העילאית הזו שום טובה לאנושות. וכפי שניסח מאקיאבלי: "תהום רחבה מפרידה בין החיים, כפי שחיים אותם, לבין החיים, כפי שיש לחיות אותם, והלקחים הנשאבים מאלה האחרונים – במקום מהראשונים, הם-הם שמביאים לשואה במקום שיביאו לשמירה עצמית".
פרידמן המחישה בדבריה את טענתו של פרופ' האנס מורגנתאו, אחד מברי הסמכא העולמיים במדעי המדינה, כי "בעלי האסכולה זו (של האידיאליזם)… אמונתם בטובו של האדם ובאפשרות השלטת הצדק בעולם היא אמונה כנה אך תמימה".
כך לדוגמא לא ברור כיצד מתכוונת ח"כ פרידמן לפתור את המשפט הזה בנאומה: "לחלק מן הקבוצות והמגזרים האלה יש עקרונות, ערכים ומעשים שאני מתנגדת אליהם בתוקף וחלקם ממש מאיימים עלי כאשה, כיהודייה, כציונית, כדתיה". איך בדיוק היא מתכוננת להתנגד לאלה שמאיימים על היותה יהודייה? באמצעות הדמעות שלה, או באמצעות כריתת "ברית של מתונים" עם היבא יזבק ואימן עודה. ומה יקרה אם המאיימים עליה, שמשום מה הם חסרי מוצא אתני אליבא דפרידמן, לא יתחשבו בברית הזו? היא תגיד להם שלא כדאי להם להתעסק עם "המרכז הקנאי"?
לעומת הגישה האידיאליסטית נמצאת הגישה הריאליסטית. הריאליסטים הם חסידים של מאזן כוחות. לתפיסתם, יחסים בין מדינות מתקיימים ומתוחזקים על ידי איום הדדי במלחמה, והוא זה המשמר את השלום. דוגמה לתפיסת מאזן הכוחות אפשר לראות בהסכמים שנחתמו בקונגרס וינה ב-1815, שנערך לאחר מפלתו של נפוליאון. פרופ' יעקב טלמון סיכם את מטרות הקונגרס באומרו כי מדינות אירופה שהשתתפו בקונגרס, "לא התכנסו כדי לכונן צדק נצחי או שלום צודק… המשימה היתה, והיא שרירה גם כיום, לייסד מערכת יחסים בה כל אחד מהצדדים יתלונן… אך איש מהם לא יעז להפר את ההסדר משום שהדבר לא יהיה כדאי לו".
אלו הם פני הדברים במציאות. ההרמוניה שוררת רק כאשר כל אחד מושך ככל יכולתו. וזה גם מה שכחול-לבן עשתה יפה בממשלה הפריטטית. שאיפתה לוויתורים מצד המחנה הלאומי היא לגיטימית, אולם הצגת עמדת היריב כקיצונית היא צביעות ונכלוליות.
בקיצור, שמאלנים נעלים, סליחה, מרכזניקים נשגבים – עשו טובה והפסיקו להונות את עצמכם ואת הציבור. יש לכם עמדה פוליטית, הציגו אותה ועגנו אותה במציאות. אל תטיפו ליריבים הפוליטיים שלכם על אהבת האדם ועל שלום, באדנות חלולה, ואל תסתתרו מאחורי מלת הקסם "מרכז", זו לא תחנה מרכזית כאן, זו הכנסת. ואם תזכרו תמיד שההיסטוריה העולמית והישראלית רצופה ניסיונות כושלים ומדממים למימוש ההומניזם שלכם, אולי תצליחו גם לפתח מידה מסוימת של צניעות.
