רבים וטובים עסקו בשבוע שעבר בהבדלים שבין הפגנות השמאל הקיצוני בבלפור למחאות הציבור האמוני נגד הסכמי אוסלו וההתנתקות: הם הדגישו בצדק את האכיפה הרכה של המשטרה בבלפור מול היד הקשה והאלימה שהיא נקטה מול מוחי אוסלו וההתנתקות; את המדיניות הדרקונית של הפרקליטות בזמן ההתנתקות מול השתיקה שלה בימים אלה; את ההתעלמות המתמשכת של התקשורת הממסדית ממחאות הימין בזמן ההתנתקות מול הסיקור הנרחב והרוח הגבית שהיא מעניקה להפגנות בבלפור.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חשש בישראל: הסיוע ההומניטרי של איראן ללבנון ישמש להעברת נשק
– פרופסור, אדמו"ר ורמבמיסט: דמותו של יצחק טברסקי
– "סיפוח לא יהיה תקדים": יועצו לשעבר של טראמפ מדבר
אבל יש הבדל נוסף, חשוב הרבה יותר, שנעלם מן העין רק כי הוא גלוי כל כך: בזמן אוסלו וההתנתקות הציבור האמוני מצא את עצמו מודר ומוקצה, וסומן כשוליים קיצוניים וסהרורים שניצבים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו השמאל הקיצוני בעמדה הזאת. בזמן אוסלו השמאל הקיצוני היה הרוח החיה של הקונצנזוס הציבורי. היום זהו הציבור האמוני. במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.
דוגמה מובהקת לכך היא מאמר שפרסם בשבוע שעבר בן כספית במעריב, ובו הוא מנסה לשכנע שמפגיני בלפור אינם אנרכיסטים, בניגוד לתדמית שדבקה בהם. העניין אינו בשאלה אם כספית צודק או לא, ואם טיעוניו משכנעים. החידוש הגדול הוא שכספית במגננה, חש מותקף, ומרגיש צורך דחוף לבסס את הלגיטימיות של עמדתו. זהו ההבדל הגדול בין אוסלו לבלפור. את התהליך שהתרחש כאן בשנים שעברו מאז אוסלו ויצר את ההבדל הזה אפשר להגדיר במילה יחידה: מהפך.
מסיבות רבות מתמקדות הפגנות בבלפור בנתניהו האיש, אבל בעומק הדברים ההפגנות הן ביטוי לתסכול עמוק נגד הקונצנזוס החדש בחברה הישראלית, שהפכה ללאומית, פטריוטית, מסורתית ויהודית, לא מעט בהשפעת הציבור האמוני. נתניהו הוא מייצגו הפוליטי של הקונצנזוס הזה, אבל התהליך שהוביל ליצירתו נובע מעומק התהליכים ההיסטוריים, הרעיוניים והתודעתיים של שיבת ציון המודרנית.
על זה יצא הקצף. זהו מקור התסכול בהפגנות בבלפור, שכבר אינן מנסות אפילו להעמיד פנים שהן מחאה על רקע המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות משבר הנגיף. השמאל הרדיקלי מסרב להשלים עם העובדה שהמדינה ברחה לו מן הידיים, שעם ישראל מאס בו ושהוא נותר מאחור. הוא מתחיל לקלוט שהציבור הישראלי אוהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את עם ישראל ואת מסורת ישראל, ושהוא לא ייתן לקוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל לנהל את המדינה. החבירה של בני גנץ ומפלגת העבודה לקואליציה היהודית היממה את השמאל השחור והנחיתה עליו את המכה הסופית שלא יוכל להתאושש ממנה. היא הבהירה לו שזמנו עבר ושהוא יכול לשכוח משיבה לשלטון בישראל.
זהו תהליך היסטורי. העובדה שמפגיני בלפור חושבים להסיג אותו לאחור באמצעות סילוק נתניהו מלשכתו מעידה על חוסר יכולתם להבין את המציאות. במובן הזה הפגנות השמאל בבלפור אינן רק אנטי־דמוקרטיות, ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין הבוחר; הן גם ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין ההיסטוריה.
אפילו על "הישראלים" נגד "היהודים" כבר אי אפשר לדבר בהקשר הזה, שכן הנכונות של כחול לבן והעבודה לחבור לקואליציה של נתניהו מעידה ש"הישראלים", במובן החיובי של המושג, השלימו עם דין הבוחר וההיסטוריה. מארגני ההפגנות בבלפור מייצגים רק חלק אחד מהשמאל הישראלי, את האגף הקיצוני שלו, שלא מוכן להשלים. בכך הם גוזרים את גורלם להמשיך להיות מחוץ לקונצנזוס הישראלי. ככל שיימשכו ההפגנות ויתלהטו, כך יידחק השמאל השחור לשוליים. ככל שיתגברו ההסתה והשנאה, יעזבו אותו עוד ועוד מחבריו, כפי שעשו שי גולדן ואחרים.
במשך עשרות שנים, מאז הקמת "שלום עכשיו", ערך השמאל הקיצוני מסע דה־לגיטימציה מכוער, שיטתי, מתוחכם ואנטי־דמוקרטי לציבור האמוני. הוא הצליח להפוך אותו לבלתי לגיטימי למשך שנות דור. אבל ההיסטוריה חזקה מכל המנסים לעכב אותה. התהפכו היוצרות. היום השמאל הקיצוני הוא שבשוליים, ומרתקת העובדה שהוא עושה זאת לעצמו במו פיו וידיו.
ההפגנות בבלפור כבר מזמן לא עוסקות במשבר הנגיף. הן הפכו בעצמן למסיבות הדבקה המוניות. הסיסמאות, השלטים, הגרפיקה, הצבעים, האווירה, הדגלים, מפגני העירום וכל שאר האביזרים מעידים שיש מי שאינם יכולים להשלים עם העובדה שמרכז הכובד של החברה הישראלית השתנה; שהמדינה הפכה ללאומית, פטריוטית, מסורתית ויהודית. זהו גזר הדין של ההיסטוריה, ומי שמתקשה להשלים עמו גוזר על עצמו להיוותר מאחור, בשוליים ומחוץ לקונצנזוס.
