רגע לפני שיצאה בהצעה נדיבה ונדירה לסייע ללבנון באסונה, מיהרה ישראל להבהיר שאינה אחראית לפיצוץ העז שם. מה שהיא פחות טרחה להדגיש הוא שכמויות התחמושת שעלו בסערה השמיימה נועדו, בסבירות גבוהה, להתפוצץ עליה־עצמה ועל אזרחיה, בבוא השעה המתאימה לחברים בטהרן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על הפנים: המסכות הולכות להיות חלק מהשגרה וכדאי שנתרגל
– אסור להרחיק את מנהיגי העתיד בגלל פוליטיקה זולה
– הערכה בצה"ל: חיזבאללה מחפשים נקמה, הרמטכ"ל הורה לשמור על כוננות
קשה להישאר אדישים לנדיבותה של ישראל כלפי מדינות זרות ואפילו אויבות (כלומר, קשה לנו להישאר אדישים; העולם מתרגש פחות). סיוע הומניטרי כחול־לבן מחמם לב ונפש ציונית הומייה, בטח כשמדובר בעזרה רפואית לאנשי יוניפי"ל, הכוח הנייטרלי – בסדר, לכאורה – שמוצב לאורך הגבול. ובכל זאת, יש משהו מעוות במהירות התייצבותה של ישראל לצד הצוררת, גם אם זו בעיקר מחוות הסברה.
בניגוד לנטען בלבנון, הפיצוץ לא התחולל במחסן זיקוקים. ביטחוניסטים יודעי דבר מבהירים שפיצוץ בסדר גודל כזה מלמד על חומרי בערה משמעותיים הרבה יותר; בוגרי טקסי יום העצמאות מוסיפים שלהבערת זיקוקים יש אפקט מנצנץ יותר; לוחמי צה"ל מדווחים מהשטח שגם זיקוקים יכולים לפצוע ולהרוג, אפילו אם הם באים בכמות של מתנ"ס דל תקציב, קל וחומר בממדי אדירים.
האירוע הזה בלבנון מספר בכלל סיפור אחר, את הסיפור שלנו. סיוע הומניטרי ושליחת תנחומים הם מעשה יהודי אוטומטי למופת, אבל גם הזוי למדי. מילא שלבנון היא מדינת אויב, אבל המחסנים עצמם הכילו את מה שהיה אמור לפגוע בנו. תסתכלו על התמונות והחורבן והאסון – זה היה אמור להיות החורבן שלנו. בטפטופים או במכה מכרעת, הנשק הזה נועד לרצוח אזרחים במדינת היהודים.
בכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שזהו אירוע קשה שפגע גם באזרחים החיים תחת תופת ארגון טרור שהשתלט על מדינתם. הם קורבנות לא רק של הפיצוץ, אלא בעיקר של הרוצחים המשתמשים בהם כמגן אנושי. גל ההדף זרע הרס ברדיוס של שמונה קילומטרים, ותודלק גם במכלי אמוניה קטלניים, שככל הנראה עגנו בלבנון לפני שנים בעקבות תקלה. מישהו שם דאג לקחת עליהם חסות ולאמץ אותם בחום.
לפי הדיווחים נראה כי האסון הזה הוא ה"מכה בפטיש" בחורבנה של לבנון, והחתומים עליו הם מי שהעלו בדעתם להציב מחסן כזה בנמל ביירות. במקרה שתהיתם, מדינת ישראל המוקפת אויבים והמצוידת במיטב התחמושת לא שומרת את הנשק שלה בנמל תל־אביב וגם לא בקרבת חוף אכזיב. היא דואגת שאזרחיה יקיימו חיי שגרה וחירות, וייהנו מהרוח והמים והחושך היחסי בליל ירח מלא.
האדיבות הישראלית היא ודאי סיוע מחושב, שבא למנוע מהרוחות להתלהט אחרי איומיו של ראש ממשלת לבנון, חסאן דאיב: "האחראים לאסון ישלמו מחיר כבד. זאת הבטחה לשהידים ולפצועים, וגם התחייבות לאומית". בישראל הרי מבינים שגם אם הפגיעה בלבנון היא תאונת עבודה, או שמקורה בגורם חיצוני שנמצא מערבה מכאן, אנחנו נספוג את הנקמה, אם תבוא. סיוע הומניטרי במקרה הזה בנוי על אדנים לא מוסריים בעליל.
אם אכן יש להצעת הסיוע ערך ביטחוני, לכל הפחות הייתה צריכה להתלוות אליה הצהרה ברורה: "ישראל מתייצבת לצד שכנתה בכל הנוגע לטיפול בפצועים, תוך נקיטת כל אמצעי כדי לוודא שלא מסתנן ביניהם אף מפגע. עם זה, ישראל מבקשת להזכיר שהנשק שעלה באש נועד לפגוע בה ובאזרחיה, והיא דורשת מהעולם לגנות את ארגוני הטרור שעומדים מאחורי מצבור התחמושת ואת תומכיהם שהעלימו עין ". גינוי כמובן לא יגיע, אבל לפחות אזרחי ישראל ייווכחו לדעת שלתסמונת שטוקהולם הישראלית יש גבול; והגבול הזה עובר השבוע בביירות.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
