שבת דף קמח ע"א
הגמרא לא חוסכת מאיתנו סיפורים נלווים לפסקי הלכה. לא מעט מהדיונים ההלכתיים משלבים בתוכם מקרה תומך בפסק הלכה או תיאור כיצד התגלגלה פסיקה מסוימת. ובכל זאת יש בתוך אלה מקרים הראויים לשימת לב מיוחדת. כזה הוא המקרה של רב יהודה, ראש ישיבת פומפדיתא, ששמע שרבה בר בר חנה הגיע מישראל לעיר ולא נכנס לדרשתו. ראש הישיבה לא מוותר על נוכחותו. הוא שולח אליו את אדא משמשו, ואומר לו שימשכן את בגדיו אם צריך ובלבד שרבה בר בר חנה יגיע לדרשה. משמשו של רב יהודה עושה כדברי רבו, ואכן התלמיד החכם המכובד בזכות עצמו מגיע ושומע את רב יהודה דורש את המשנה שבמסכת שבת: "(ו)אין מחזירין את השבר" – כלומר אין לתקן פגיעה בעצם בשבת. רבה בר בר חנה מגיב מיד, ואומר: הרי אמר רב חנה בשם שמואל: ההלכה היא שמחזירים את השבר בשבת!
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבהלה לזהב: הקשר בין קורונה למחירי המתכת הנוצצת
– מחלקות סגורות וצוותים בבידוד: עובדים בבי"ח "לגליל" מוחים
– לא רק אנשי ימין "מסומנים": חמש טענות נגד תאוריית ישראל השנייה
למרבה ההפתעה, רב יהודה אינו כועס על ההערה אלא להפך. הוא שמח בה ואומר: גם חנה הוא בבלי וכך גם רב שמואל; שני רבנים מקומיים פסקו כך להלכה, ובכל זאת נדרשנו לשמועה זו רק כעת, משבא רבה בר בר חנה מישראל. אם כן, האם לא צדקתי שגררתי אותך לכאן?
לכאורה, יש כאן סיפור פשוט על גלגולה של הלכה, אולם נראה שמסתתר בו מסר סמוי. האם ייתכן שרב יהודה אינו מכיר את המסורת המקומית ונדרש אליה מתלמיד חכם שלומד אצל רבי יוחנן בארץ הקודש וחוזר לדרוש אותה בשם חכמי המקום? ייתכן אבל לא מאוד סביר. אף אם לא הכיר את הפסק המדובר, מדוע הגמרא לא מסתפקת בנוסח מקוצר המופיע לא פעם בכל מסכת מחדש: כשבא רבה בר בר חנה מהמערב – ארץ ישראל – לימד כי כן היו מתקנים את השבר בשבת. לשם מה נדרשה הגמרא לסיפור משיכתו בכוח של תלמיד חכם המבקר בארץ הולדתו לדרשת ראש הישיבה בעיר?
נראה כי סוגיה זו מבקשת להשמיע לנו משהו עמוק יותר מתיאור פשוט של התגלגלות השמועה. רב יהודה רואה לנגד עיניו שבר: תלמיד חכם, בן המקום, שלא מוצא לנכון לבוא לדרשתו של ראש הישיבה המקומית שהיא מרכז רוחני אדיר ונחשב. השבר כה עמוק עד שהוא נדרש לשלוח את שמשו כדי שיגרור אותו ממש אל הדרשה. אותו תלמיד חכם כמו לא מוצא עניין בתורת בבל או שמא לא חש שיש לו בשורה להביא מארץ ישראל. כך או כך, תלמודו כבר במקום אחר לגמרי.
רב יהודה לא מוותר, הוא רוצה לתקן את השבר. הוא רוצה להחזיר את התלמיד החכם לבית המדרש, ולהוכיח לו שיש משמעות לנוכחותו גם אחרי שהחליף את בסיס תלמודו. אם לצלול לתוך המטאפורה במלואה, רב יהודה אומר שאין מתקנים שבר, ומביא את רבה בר בר חנה לתקן אותו ולומר בפה מלא: והרי כאן בבבל פסקו ההפך – מתקנים שברים בשבת.
בדיוק בנקודה זו באה תרועת הניצחון של רב יהודה. הנה, לא גררתי אותך לבית המדרש לשווא. את השבר באמון – אם בבית המדרש הבבלי ואם בעצמך – את השבר הזה יש לתקן. כשם שעצם פצועה לא יכולה להישאר בשברונה אפילו בשבת, כך גם יחסיו של רבה בר בר חנה עם ישיבת פומפדיתא לא יכולים להישאר בשברם. תורת ארץ ישראל ותורת בבל נועדו להעשיר זו את זו. ובשביל תיקון השבר הזה שבא לידי ביטוי בהיעדרו של רבה בר בר חנה מדרשתו של רב יהודה שווה למשכן את בגדיו ולגרור אותו בכוח לבית המדרש, משום שאיחוי השבר דוחה שבת, ודוחה את המחלוקת.
