כבר חמישה חודשים לא לבשתי חולצה מכופתרת. צריך לומר את זה: התאומים אמנם הביאו עמם שמחה גדולה, אבל גם סוף מוחלט לחיי הלילה שלי ושל שירן. או לפחות, שינוי מוחלט. את בקבוק הבירה החליף מזמן בקבוק הפורמולה, ואת ריח הסיגריות והמוזיקה האפלולית החליף ריח חיתולים מהבילים ומוזיקה של בכי.
אבל השבוע רוחות של שינוי נשבו בביתנו הקט. שירן הכריזה שחיי הזוגיות שלנו על ערש דווי, והטיפול היחיד שיכול לאושש אותם מעט הוא יציאה משותפת לבר. ניסיתי להציע שנמיר זאת בסרט או במסעדה, אבל היא אמרה לי שכדי לאכול ולראות סרט לא צריך לצאת מהבית ושגם ככה בפעמיים האחרונות שיצאנו לסרט נרדמנו עוד בטריילרים.
האמת שלשירן ולי יש היסטוריה עם ברים. שם פגשתי אותה בפעם הראשונה. טוב, האמת היא שבפעם הראשונה, כמו שכבר עדכנתי אתכם בעבר, פגשתי אותה בצבא. אבל שבע שנים אחר כך פגשתי אותה בבר ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. באותו הבר ממש אמרתי לה בפעם הראשונה שאני אוהב אותה, והיא ענתה לי את התשובה הכי גרועה שגבר יכול לקבל – "תודה".
שנה אחר כך, פחות או יותר, ניהלנו באותו בר ממש את שיחת "בוא נעבור לגור יחד". רגע אחרי שהסכמתי לעסקה, הדלקתי סיגריה ולבר נכנס פקח ונתן לי קנס של אלף שקל. עד היום בכל פעם שהיא מעצבנת אותי קצת, אני מזכיר לה שנורות האזהרה נדלקו מיד בהתחלה.
זה היה הבר הקבוע שלנו, "האליעזר". השתכרנו שם, רבנו שם, קינאנו שם, אפילו פתחו אותו במיוחד בשבילנו ביום החתונה שלנו בשעות הבוקר, כדי שנצטלם עם צ'ייסר או שניים. אפילו איחרנו קצת לצילומים באולם, כי יש מצב שקצת נסחפנו עם הצ'ייסרים.
בגלל ההיסטוריה הזאת, והעובדה שהאלכוהול העיקרי שיצא לי לשתות מאז לידת התאומים היה תמצית הרום שנמצאת בוופל טורטית, אתם יכולים להבין את ההתרגשות שאחזה בי כששירן הודיעה לי שהיא הזמינה בייביסיטר ויוצאים לשתות.
הדולפין נמצא בצרה
לצערי, כל מה שזכרתי מתקופת הברים המטורפת ההיא עמד להתפוצץ לי בפנים.
ההבדלים ניכרו כבר בהתחלה. אם בעבר היציאה הלילית שלנו לא הייתה מתחילה לפני חצות, הפעם בשעה שמונה וחצי כבר היינו במונית. מי לעזאזל יוצא לבר בשמונה וחצי? איזה בר פתוח בכלל בשמונה וחצי?
הבר המיתולוגי שלנו נסגר לפני שנים, אז נכנענו להמלצה של זוג חברים ונקלענו לבר בדרום תל־אביב שמפאת כבודו אשמור את שמו במערכת (אגב, התקשרתי למערכת והם אמרו שהם לא שומרים שמות, אז אם אתם רוצים השם אצלי).
נראה לי שחוץ מחדר כושר, אין מקום שגורם לגבר בן 35 להרגיש מבוגר יותר מאשר בר תל־אביבי. זה מתחיל מהתאורה. אם בעבר כל הקטע החשוך הזה היה מגניב כי הוא יצר אינטימיות שאפשרה לי ולעוד אלפי גברים וגברות להרגיש טוב יותר עם איך שהם נראים, בגיל שלי זה ממש ברמת מכשול בפני עיוור. עד כדי כך שנאלצתי לעשות את מה ששירן טוענת שהוא הדבר הכי מביך ביקום, ולהאיר על התפריט עם הפנס של הטלפון. ויותר מזה, אם פעם החושך חידד את הערנות שלי, הרי שבמצב שעות השינה הנוכחי, כשמביאים אותי למקום חשוך בו לא נמצא אף אחד משלושת ילדיי, האינסטינקט המובנה הוא לנמנם.
זה ממשיך במוזיקה, אלוקים שישמור מה קרה למוזיקה במקומות האלה. אם פעם הפלייליסט הממוצע היה מורכב מ־50 אחוז שירי רוק ישראליים ו־50 אחוז משינה, המקום שיצאנו אליו התייחס למוזיקה כאל אוסף של צלילים נוראיים. כל הזמן הרגשתי כאילו איפשהו באזור יש דולפין שמנסה להעביר לנו מסר שהוא בצרה. ושאני לא אתחיל לדבר על הווליום. אין בעולם פעולה מבוגרת יותר מאשר לשאול ברמנית אם אפשר להנמיך קצת. ואני השבוע, אשכרה עשיתי את זה.
ישבנו על הבר נטולי אנרגיה, כשניגשה אלינו ברמנית עם יותר מדי אנרגיה ומעט מדי בגדים. "מה תשתו?" היא שאלה, ומתוך אינסטינקט עניתי שאקח כוס תה חם. היא דפקה לי מבט של "אתה צוחק נכון", ואני עשיתי כאילו שכן. הזמנו דרינק, הרמנו כוסית לחיים, ועשינו את מה שכל זוג הורים לשלושה עושה כשיש לו כמה דקות של שקט מהילדים.
דיברנו על הילדים.
שכר של מהנדסת טילים
לצידנו ישב זוג בתחילת דרכו, הימרנו על דייט שני־שלישי כזה. הסתכלנו על הזוג המאוהב וקיטרנו שזו ממש לא חוכמה להיות מאוהב ולהחזיק ידיים בשלב שלהם. נראה אתכם יוצאים לבר ונהנים עם שלושה ילדים, ששניים מהם רואים בשינה תחביב לא חיוני.
הברמנית, שבקטע מוזר מאוד נדלקה עלינו, הציעה לנו צ'ייסר על חשבון הבית. כמעט שאלתי אותה אם אפשר משהו מתוק במקום, אבל יש גבול לכמה זקן אני יכול לצאת. הסכמנו, שתינו צ'ייסר ויסקי והזמנו עוד אחד על חשבוננו. האווירה השתחררה קצת ולרגע נראה שאנחנו מצליחים לשחזר את המגניבות של פעם. אז שתינו עוד צ'ייסר, ועוד צ'ייסר, והברמנית שבטח אמרה לעצמה "זקנים־זקנים אבל יודעים לשתות" המשיכה לפנק אותנו.
בשלב מסוים האלכוהול השפיע עד כדי כך שמצאנו את עצמנו מראים לה תמונות של הילדים מחופשים. הברמנית מצידה גילתה עניין, וכשאני אומר "גילתה עניין" אני משקר. היא מזגה לנו עוד צ'ייסר כדי שנרד ממנה, והמשיכה לזוג בגילה שישב בקצה השני של הבר.
כמות האלכוהול התחילה לתת את אותותיה, ואני, שגם ככה בשעות האלה רואה מטושטש, ראיתי את המטושטש הרגיל שלי באופן מטושטש. בינתיים המקום התמלא וכל מיני זוגות וחבורות של צעירים נדחקו אליו. ריח הסיגריות החניק את האוויר, ובהמשך למופע הסבאי שלי במשך כל הערב אמרתי לשירן שזה ממש לא בסדר שאנשים מעשנים במקום סגור. מה קרה לילד שדיבר לכוכבים ועישן שתי קופסאות ביום?
אחרי לילה שלם של שתייה החלטנו שהגיעה השעה לחזור. היה כבר ממש מאוחר, וכשאני אומר ממש מאוחר אני מדבר על אחת עשרה ורבע.
הזמנו חשבון, שילמנו מלא כסף וחזרנו הביתה. הראש שלי כבר הסתובב לגמרי, וגם שירן לא הייתה ההגדרה לשיא היציבות. שילמנו לבייביסיטר שכר של מהנדסת טילים, ונמרחנו על המיטה. בחיי שזאת הייתה יכולה להיחשב בעיני ליציאה סבבה, אם רבע שעה אחרי שנרדמנו התאומים לא היו מחליטים שנגמר הלילה.
בשעה שתיים ורבע, בעודי יושב עם ראש מפוצץ בוויסקי וידיים מלאות בזאטוט ערני לחלוטין, הבטחתי לעצמי דבר אחד. תמה עונת הפאבים. רוצה לצאת מאמי? שורה לפני האחרונה, את מוזמנת לבחור איזה סרט שבא לך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
