זה היה בליל חורפי קר במיוחד בחודש ינואר 2015 ביישוב אלון שבות שבגוש עציון. הייתי אז בחור ישיבה צעיר טיפוסי. אמנם חוצ׳ניק אבל עם הדחף ללמוד ולהכיר את כל הפוליטיקה הישראלית על רגל אחת. הגעתי עם חבריי לפאנל של מתמודדי פריימריז למפלגת הבית היהודי שהייתה אז בשיא כוחה. ישבו שם בשולחן רק גברים, דתיים חובשי כיפות. חוץ מאחד, יהודי נחמד שלא הכרתי, חילוני למהדרין בשם דני דיין.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
גדעון סער: "הזגזוג יוצר אווירה של כאוס וחוסר וודאות"
"נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
"הם לא נחמדים": יש גזענות סמויה בממסד הדתי האשכנזי
מבין כל חברי הפנאל, חברי הכנסת ומתמודדים חדשים דני הכי הרשים אותי. משהו בשפת הגוף שלו והדיבור הרהוט משך אותי. במקום לריב על סטיקרים וחולצות המפלגה מצאתי את עצמי מאזין לתוכנית שלו למדינת ישראל. אפילו שכמעט לא דיברתי עברית, הצלחתי להבין כל מילה. הוא דיבר בנחת, בטוח ולעניין.
ואז זה הסתיים. יצאתי מהאולם וראיתי מולי את הכוכב החדש של המפלגה. אמרתי לו שהקשבתי לנאום שלו וזה נתן למשתתפים חומר למחשבה. הוא הודה לי בחיוך וקד קידה קלה, שאל אותי לשמי ועל מחשבותיי ועל עמדותיי. לא חסכתי ביקורת בכלל. שוחחנו כמה דקות ונפרדנו לשלום, הוא לביתו שבשומרון ואני לפנימייה במאה שערים. לא ידעתי שבערב הזה שתלנו את הזרעים לקשר ידידותי חזק ואמין רבת שנים.
כשראש הממשלה נתניהו פרסם שהוא ממנה את דני דיין כשגריר ישראל בברזיל שמחתי בשבילו. כשזה לא ייצא לפועל והוא קיבל את משרת קונסול ישראל בניו יורק שמחתי בשביל יהדות ארה״ב.
אחרי כחודשיים בשיא הקיץ הוא כבר היה בניו יורק. כחבר ארגון AIFL American Israel friendship league קיבלתי הזמנה להשתתף בארוחת בוקר, מסיבת קבלת פנים לקונסול החדש שם נפגשתי איתו בפעם הראשונה כקונסול, הוא שמח לראות אותי ולחץ את ידי בחום. אמרתי לו שניפגש בקרוב שוב, אך הוא לא ידע עד כמה זה קרוב. באותם ימים ממש, ידידיי הטובים מהשומרון יוסי דגן ודוד העברי שהו בניו יורק למסע הסברה ואחרי ארוחת צהריים במשרד של פעיל ימין האמריקאי קן אברמוביץ, עלינו לקונסוליה לפטפט קצת עם תושב שומרון ואיש יש״ע הותיק מר דיין.
כשנכנסנו הוא כבר קיבל אותי בחיבוק גדול ושוחחנו על הימים הראשונים שלו כקונסול. האצילות שלו ותחושת השליחות שעומדת לפניו הדהים אותי. נפרדנו לשלום והוא אמר חצי בצחוק חצי ברצינות בוודאי מחר ניפגש שוב. והיה הגיוני שיהיה צדק בדבריו אבל ניפגשתי איתו עוד קודם. זה היה בבערב, במסגרת קבלת הפנים של הפדרציה היהודית המקומית. אחרי נאומו כשהלך לקחת מעט מים כמעט ונשמטה לו הכוס מהיד כשהוא ראה אותי שוב. בטח הוא חשב שאני סטוקר בלי גבולות.. כעת כבר לא קיבלתי לחיצת יד חמה וחיבוק גדול אלא ראיתי את עצמי תחת חקירה מהמאבטחים הקפדניים.
לא אגזים ואגיד שזה היה מעשים של יום-יום, אבל כמה פעמים במהלך ארבע השנים האחרונות יצא לי לפגוש את השגריר אחת לכמה שעות. בפרט בחודשי נובמבר-דצמבר כשיש הרבה אירוע התרמה. בכל המקומות האלו דני הגיע לחזק. הוא עשה 4-5 אירועים ביום כמו כלום. הוא הגיע לאירועים שהזמינו אותו לדבר, לקח את המיקרופון ודממה השתרה על פני כל הנוכחים. מה שהיה הכי מוזר זה ששמעתי ממנו את אותם צחוקים לפעמים יותר מפעם או פעמיים ולא נהייתי משועמם. פשוט כיף לשמוע אותו.
למשל, כשהוא לוקח את המיקרופון ומתחיל לדבר על ההתקדמות של מדינת ישראל ביחסי החוץ ואומר ״בשנים האחרונות מדינת ישראל הידקה יחסים טובים עם שתי מדינות קטנות בעולם, לאחת קוראים סין ולשנייה הודו..״ וכולם צוחקים ובתוכם אני. כזה הוא דני, לא מתעייפים ממנו.
כחבר, היה לי חשוב להגיד לו שלום כשנפגשנו באירוע אבל ידעתי שהוא לא יהיה בקוקטיילים וגם לא אפגוש אותו כשהסטייקים יוצאים מהמטבח, הוא לא מגיע בשביל זה. אם רציתי לתפוס אותו זה היה צריך להיות לפני הנאום או מיד לאחריו. דני לא מגיע לאירוע להצטלם עם החבר'ה, הוא מגיע להודות לאלו שתורמים למען מוסדות המדינה ולחזק את הזהות היהודית אצל רבים מיהודי ארה״ב שזה כ״כ חסר להם.
אבל כל זה לא הספיק לו. הוא איש עם חזון, ודיפלומט עם חוש עסקי מפותח. יודע איך לקדם דברים. הוא לא מדבר רק במילים אלא עם עשייה. דני היה הקונסול הראשון שנכנס בעובי הקורה לטפל במשבר היחסים בין יהדות ארה״ב הרפורמית ומדינת ישראל. הוא היה הראשון שעשה מאמץ להכיר את הקהילה החסידית בברוקלין למרות שהם לא הכי ציונים בחבורה, בלשון המעטה. הוא היה אהוד על כולם וכל מגזר חשב עליו כעל אחד משלהם.
בחדשים האחרונות מאז התחיל המגיפה לא ראיתי אותו כמעט אבל היינו בקשר וכולנו ראינו כמה זמן ומאמץ הוא השקיע לעזור לכל יהודי באשר הוא. כעת כשהוא חוזר לישראל נותר לי רק להודות לו לאחל לו נסיעה טובה הביתה.
