"לפתע בקע שאון אימים וההמון שמילא את החצר נדחף אל הרחוב אחוז מעין רוח תזזית…" תיאר ז'ורז' קלימנסו, נשיא צרפת לשעבר, את הפרעות של "הקומונה הפאריסאית" שהתחוללו בעיר ב-1871 והובילו למלחמת אזרחים עקובה מדם. "כולם צרחו כחיות פרא… יכולתי להבחין אז באותה תופעה חולנית שניתן לכנותה תאוות-דם. האספסוף כאילו נתקף התנשפות של שגעון… היתה זו אחת מאותן התפרצויות עצבניות מוזרות, שהתרחשו… בימי הביניים, העשויות לתקוף המון-אדם השרוי תחת לחצו של רגש קדמון כלשהו."
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניה לא מה שחשבתם: העיר שתרצו להכיר
– משהו חדש? בנט חוזר לעבוד עם הבייס
– בין הקורונה לחוסר התיאום הביטחוני, הרש"פ מאבדת שליטה
אם למקרא שורות אלו בעוד ההפגנות האלימות ברח' בלפור, בואכה כיכר פאריס, מרצדות על המסכים, נוצרת תחושת דז'ה וו, אין זה מקרה. גם הפגנות הקומונה הפאריסאית, כמו אלו בכיכר פאריס, נבעו מהלחץ על מעמד הביניים לפרוע את הלוואותיו. כפי שעולה מספרו של שלמה אבינרי "משנתו החברתית והמדינית של קארל מארכס": "התקוממות הקומונה מן ה-18 במארס 1871,… היא ביטוי להתמרמרותה של שכבת הזעיר-בורגנות הפריזאית… האחראית לפרוץ המהומות."
ההקבלה ההיסטורית הזו נועדה להבהיר את עוצמת הסכנה הנשקפת מניצני המרד שהחלו להרים ראש במדינה. על האיום הטמון באימוץ המודל של "הקומונה של פאריס" אפשר ללמוד מדבריו של פול ג'ונסון שתיאר כיצד לנין "כאופורטוניסט רב תושיה …החל לראות בסובייטים מהדורה עדכנית של הקומונה הפאריסאית… ניתן יהיה לכוונם באמצעות קבוצה נחושה … ולהפכם ל'דיקטטורה של הפרולטריון'."
זוהי בעצם מעין אזהרה והתראה כלפי גורמי האכיפה שעוד נותרו נאמנים לחוק ולא התקרנפו בתוך 'כנופיית שלטון החוק', כהגדרתו של נשיא המדינה, מפני סכנות ההרס העצמי והאלימות המתפרצת, המאפיינת את השמאל מאז ומעולם.
מיהו אותו "אופורטוניסט רב תושייה" בישראל 2020 כבר ברור וידוע לכל. גם זהותם של חברי ה'קבוצה נחושה' והמאתרגת שלו בתקשורת מוכרת. הרוח הגבית שמעניקה חבורה זו, לפרעות בבלפור ובכיכר רבין, ממחישה את דבריו של הסופר הרוסי אלכסנדר הרצן כי "הפחד הגדול שלו הוא מפני 'ג'ינגיס חאן עם טלגרף'." כל הטירוף הזה לא היה יכול להתקיים אילולא החסינות וההגנה של גורמים בפרקליטות, שאותם כינה רזי ברקאי, בעצמו אחד מהחבורה הנחושה, 'אנשי צלאח א-דין'.
מאחר וראשי הקומונה הללו מוגנים כאמור, הדרך לרסן את ההפגנות ולהותירן במסגרת המחאה המוצדקת והאמתית, וגם לא להפכה ל"מסיבת קורונה", היא לפנות לפרולטריון ולהבהיר לו כי הוא כלי משחק במלחמה לא לו. אין לכל אותם עצמאים בורגנים, שנקלעו למצוקה כלכלית, עניין בהחזרת הסוציאליזם לישראל, ומוטב שיפנימו שתשועתם לא תגיע מהפיכה שתעלה לשלטון דיקטטור בולשביק, או למצער איזה מפא"ניק בדימוס.
נותר עוד לברר עניין אחד בהקבלה בין המהומות מלפני 150 שנה להיום, והוא; מהו אותו "רגש קדמון" שהדריך את הפורעים בכל אחד מהמקרים? נראה שהתשובה לכך טמונה בהנפת דגל אש"ף בהפגנה, והקריאות ל"שחרור פלשתין" וסיום 'הכיבוש'. לעומת זאת בצרפת של 1871, אשר הפסידה לצבא פרוסיה את חבל אלזס לורן, הקומונה "הייתה מורכבת מיסודות של רגש לאומי טהור, שסירב להסכים לניצחון הגרמני,…"
כאן טמון השוני בין הקומונה של פאריס לקומונה של כיכר פאריס. בעוד הראשונה התקוממה בעקבות מפלה, האחרונה מורדת בעקבות ניצחון, כתוצאה מ"רצון זוחל ומתגבר לצמצם את משמעותה הרוחנית", של מלחמת ששת הימים, כאבחנתו של אליעזר ליבנה.
אל מול מפגן אלימות זה, שמקורו בהידלדלות הרוח, חייב כל מי שהמדינה יקרה לו לשנן את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל על הקומוניזם ב-1919: "לא אתן לבבונים להביס אותי".
