ימי בין המצרים הם הזדמנות רב־שנתית נאותה לחשבון נפש בתחום היחסים שבינינו לבין עצמנו, קל וחומר השנה. אף שלא נשקפת לנו בעתיד הנראה לעין סכנה של מלחמת אזרחים כללית, אי אפשר להדחיק עוד את התרחיש של פעולות איבה פנימיות בסדר גודל קטן, אך תמיד אסוני. שלוש היריות בלב תל־אביב בסתיו 95', וקולות הנפץ של התותח הקדוש בחודש יוני 48', לימדו אותנו שהשנאה ההדדית עוברת בשלב מסוים ממצב צבירה מילולי לשפיכות דמים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פגיעה לבבית וירידה בשמיעה: הסיבוכים של מחלימי קורונה
– האם חסינות העדר הגיעה לברוקלין?
– "מטעה את הצרכנים": בקשה לתביעה ייצוגית נגד בר המים "נעם 1"
בדיוק לפני 15 שנה, בגוש קטיף, הוכיח הימין שהוא הפיק את לקחי חורבן בית שני. בניגוד לתסריטי האימה המוקדמים, מבצע הטרנספר האכזרי של אריאל שרון נתקל בהתנגדות סבילה בדרך כלל. מתנגדי הטרנספר כעסו נורא, פה ושם חסמו לשעה קלה כמה כבישים, לעיתים איימו בסרבנות (רק איימו), אך ברגע ההכרעה העדיפו כניעה על מלחמה. אלפי תושבים שבתיהם הוחרבו, פשוטו כמשמעו, קיבלו עליהם את הדין.
זה לא היה דין הדמוקרטיה. בבחירות האחרונות שלפני ההתנתקות ניצח המועמד שהבטיח לא לעקור אף יישוב. כששינה את דעתו אחרי הבחירות, והעמיד את העניין להכרעה במשאל המתפקדים במפלגתו, הייתה ידו על התחתונה. הוא הובס, אבל לא הכיר בתוצאות. אף על פי כן, הימין לא הסתער על מעונו בבלפור. גולת הכותרת של פעולות המחאה הכתומות הייתה מבצע השרשרת המנומס מאשקלון לירושלים, והתקהלות בלתי אלימה בעליל בכפר מימון. כל רבבות החיילים והשוטרים שצרו על הכפר חזרו לבתיהם בשלום.
האם גם השמאל למד את לקחי חורבן בית שני? תיאורטית בעיקר. רצח רבין ורצח אמיל גרינצווייג גרמו לו להאמין שהאלימות היא תכונה ימנית ייחודית. הוא משוכנע בטעות שלעולם זה לא יקרה לו. לכן הוא יותר ויותר מרשה לעצמו להתיר את רסן ההשתלחויות ביריביו. מילים איומות מוטחות במנהיג הימין, שאחרי ככלות הכול לא גנב את השלטון מאיש ולא המרה את רצון הבוחר. עולם הדימויים שמוצמדים לו חדשות לבקרים משתרע בין מוסוליני להיטלר. גם משאלות מוות לא חסרות, ולאחרונה אפילו קריאות לעשיית מעשה. התקשורת, הפרקליטות והמשטרה נוהגות בהן בסלחנות כי גם הן מעריכות שרק הימין מסוגל לפגוע פיזית בזולתו, לא השמאל עדין הנפש. דברי הסתה שמאליים למרד גוררים משיכת כתף גרידא, אם בכלל. גם האלימות עצמה.
אנרכיסט תל־אביבי ניפץ במוצאי שבת זגוגית של סניף בנק, ואף ח"כ באופוזיציה לא טרח להסתייג ממנו. למרבה הצער, אפילו לא בית הנשיא או לפחות ראש עיריית תל־אביב. אחר־כך באה הסתה פומבית מפורשת לעלייה כוחנית על הבסטיליה בבלפור (ההסתערות המקורית ב־1789 עלתה, אגב, בחייהם של מאה איש), וגם היא לא עוררה חלחלה כללית. האירוע האלים ההמוני בחוצות ירושלים תואר כמעשה שובבות של קומץ פרובוקטורים. "מקצת המפגינים ניסו להזיז את מחסומי המשטרה", דיווחה מהדורת חדשות לילית של תאגיד השידור. רק להזיז?
"תעודת כבוד לרוח הדמוקרטית של ישראלים דווקא בעת הזו", התמוגג בטוויטר בכיר בחדשות 13, אחרי שכבר נודע כי עמיתו לעבודה הותקף מול בלפור וכי דרגתו של תת־ניצב במשטרה נתלשה ממנו בכוח. "הפגנה חשובה ומוצלחת", החמיא אהוד ברק להשתוללות הפרועה. "אנרגיה זועמת של התקוממות עממית", התפעמו עורכי הארץ. רק אמיר השכל חש אי־נעימות קלה. "הם יצאו למסע ונדליזם שאינו קשור אלינו כלל", התנער והיתמם. ועוד איך קשור. השכל, שותפיו, מעריציו, אהוד ברק ובכירי יש עתיד הם המחוללים של הרוח האנרכיסטית אשר מנשבת עכשיו בעוז במרחבי האופוזיציה, ועלולה לגרור אותנו להתנגשות פנימית קשה פי כמה.
למחרת הם יוכו תדהמה: אלימות שמאל, מי היה מאמין?
