כבר כמה שנים אני עצמאי שמתגעגע לימיו כשכיר. אני אמנם עושה קצת יותר כסף משהרווחתי (עצמאים "עושים כסף", שכירים "מרוויחים"), אבל אני לא בטוח שזה משתלם, בשקלול החרדות, הפחדים, הדיכאון מחודשים חלשים והעובדה שכל אלה כנראה יקצרו לי את החיים. לשמחתי הקורונה פצעה אותי בינוני מבחינה כלכלית; לא נעים להתבכיין כשמסביבך כל כך הרבה אנשים שנפצעו אנושות, ורק מחכים שמישהו ישים להם חוסם עורקים על יד ימין כדי שיוכלו לטפל בקטיעה של יד שמאל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פגיעה לבבית וירידה בשמיעה: הסיבוכים של מחלימי קורונה
– הפדגוגיה של הקורונה: משחקי מחשב במקום פתרון משוואות
– שקד בחוץ: נבחרו חברי הוועדות למינוי דיינים ושופטים
מה שהכי עצוב: לאחרונה אני מקבל שירות ממש טוב בעסקים. בכל חנות מקדמים את פני בברכות ובשיחות חולין ובפרגונים. זו לא אדיבות, זה פחד. הפחד לאבד לקוח, הפחד שאחרי שעתיים בלי לקוחות יתפספס גם הלקוח הזה. כל בעל חנות שאני נכנס אליה בימים אלה לא בהכרח שמח לראות אותי, הוא רק מפחד שאני האחרון שהוא יראה היום.
זה אירוני. כי "פחד" הוא לא תכונה של עצמאים. יודעים איך קוראים לעצמאי שמפחד? שכיר. עשיתי לי מנהג בתקופה הזאת לפחות לדבר איתם. בכל מקום שאני קונה או מקבל שירות אני מנסה לגלגל שיחה בטבעיות, לנסות להבין מה קורה.
היום זה עליי
למשל, שרגא: נהג המונית שלקח אותי השבוע לירושלים מתל־אביב (אל תפתחו עיניים, אני לא יכול להרשות לעצמי מונית מתל־אביב לירושלים, אבל זה מה שקורה כשאתה שוכח שאתה משדר מירושלים ומגיע בבוקר לאולפן בתל־אביב). שרגא עצבני, אני מצליח לזהות את זה מבעד למחיצת הניילון שהוא התקין לעצמו במונית. אני זורק לחלל מה יהיה, והוא מתחיל לירות עליי את התסכול שלו. ככל שאנחנו מדברים הוא נוסע מהר יותר, אז בשלב מסוים בשיחה אני שותק קצת רק כדי שהוא לא יאבד שליטה.
את מי הוא מאשים? הוא לא מאמין בלהאשים, אבל הכול בגלל ביבי. ירדתי וקיללתי: 157 שקלים, כי לא זכרתי מאיפה משדרים. אבל שרגא מבסוט, "היום הראשון שלי שנפתח טוב בחודש האחרון". וואלה? 157 השקלים הכי כיפיים ששילמתי.
או, למשל, גיא מהקפה הקטן בדרך לגבעת־זאב: כל כך הרבה ויכוחים פוליטיים היו לי איתו בשנה האחרונה, תמיד בעשר דקות בהפסקת קפה בדרך לרדיו. עוד לפני תקופת הקורונה, כשהמגפה האמיתית פה הייתה מערכות בחירות. תמיד צחקתי עליו שכשהשמאל יעלה לשלטון הוא צריך להתחיל לארוז את הציוד כי הוא מעבר לקו הירוק. עכשיו נראה לי שהוא יותר מפחד לארוז את הציוד של הקפה כי למי יש כסף לקפה. מה איתך, גיא? איך הולך בקורונה? "וואלה, על הפנים", הוא עונה לי, למרות שהוא לא באמת צריך לענות, אני רואה. בכמה ירדה העבודה? הוא אומר שב־50 אחוז, אבל אני יודע שיותר. נו, ואיך אתה? "מבואס", הוא אומר, אבל מפתיע אותי ואומר שעד עכשיו הוא נשאר עם הראש מעל המים רק בזכות המענקים מהמדינה. "אבל הרבה לא מקבלים, אתה יודע". אני יודע. אני בא לשלם על הקפה אבל הוא אומר שהיום עליו. אני משלם בכל זאת ואומר לו שיזמין אותי יום אחרי החיסון.
מנה בפיתה, פעמיים
וקובי, מהפלאפל של קובי. שאני מכחיש שאכלתי אצלו השבוע, כי אני בדיאטה. זו הפעם הראשונה שלא חיכיתי אצלו בתור. הוא שמח לראות אותי אבל פחות שמח מזה שאין תור: "מה קורה, זמרי?". הופתעתי שהוא מכיר את השם שלי, בדרך כלל אנחנו מנהלים רק שיחות המתנה לפלאפל שכוללות הערות כלליות על המצב בזמן שהוא מכין לי פלאפל חדש. הוא תמיד מכין לי חדש, גם אם יש לו כמה כדורים במגש. הפעם הוא שותק.
אני מנסה לעורר שיחה אבל הוא שותק לי בפלאפל. הוא אפילו לא שואל מה בא לי בפיתה, משחק אותה זוכר ושם לי חומוס וחצילים וסלט כרוב. אני שונא חצילים בפלאפל, אבל לך תגיד לבנאדם לזרוק פיתה במצב כזה. "שמע, עוד שבועיים כאלה אני סוגר", הוא אומר לי. כל העבודה שאני זוכר שהייתה לו לא נותנת לו קצת ספייס? הוא מספר לי שיש לו שלושה ילדים קטנים והוא עוזר לאחיו שנקלע לחובות, ושכבר שלושה חודשים הוא רק מפסיד ומפסיד ואולי עדיף לו לסגור כבר.
תוך כדי שאנחנו מדברים, אני כבר לקראת סוף הפיתה. יאללה, תכין עוד מנה. שתמות הדיאטה. הוא זורק לשמן כדורים חדשים ומכין לי עוד אחת. אני מבקש שיארוז, משלם, ומאחל לו שיחזור התור. הוא דופק לי חיוך בפעם הראשונה: "מוכן גם תורון, תורונצ'יק, משהו".
אז נכון, יש הרבה בעלי עסקים שהמענק הקטן שקיבלו נובע מעבודה "בשחור", כמו שנהוג לכנות אותה, ובאופן כללי כולנו צריכים ללמוד קצת איך מתנהלים דווקא בתקופת שפע, ואיך עדיף אולי לוותר על חו"ל מדי פעם, ועל עיקרית ב־130 שקלים במסעדה גם אם יש כסף, כי יום סגריר הוא לא רק ביטוי – מספיק איזה עטלף או פנגולין סורר כדי להביא הרבה ימים כאלה. ובכל זאת, טוב תעשה המדינה אם תבין שמלבד העניין הכלכלי יש עוד מטרה לסיוע לבעלי עסקים ועצמאים, ודווקא לקטנים, שמעסיקים שניים או שלושה או אף אחד.
אסור למדינה לאבד את האמיצים, המסתכנים, המהמרים שהיכולת שלהם לזהות הזדמנויות דוחפת קדימה את הכלכלה. זה לא רק לתת לאנשים אוכל, זה לתת להם את התחושה ששווה להמשיך לקחת סיכון. הפחד הגדול שלי הוא שהמגפה הזאת תפגע לא רק בבריאות ובכלכלה, אלא גם באלה שבדרך כלל פחות מפחדים.
