המרקיז הצרפתי מַרי ז'ן אנטואן ניקולא קַרִיטָה קונדורְסֶה, שנולד ב־1743, היה מתמטיקאי מחונן ואיש מדע המדינה פורץ דרך, שהקדיש את חייו הציבוריים לקידום זכויות. קונדרסה, חסיד החירות והשוויון, גם השתתף באופן פעיל במהפכה הצרפתית, היה חבר באספה המחוקקת, וייחל שהמשטר הצרפתי החדש יהפוך לדגם ומופת לאנושות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משבר בריאות לא פותרים בשפיכת כסף על הציבור
– האם חסינות העדר הגיעה לברוקלין?
– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?
המציאות, למרבה הצער, סירבה לשתף פעולה. מה שהחל כמהפכת החירות, השוויון והאחווה, בהתלהבות של יום הבסטיליה ב־14 ביולי 1789, הפך באופן רשמי למשטר עריצות מדכא ב־5 בספטמבר 1793, עם פרסום "צו הטרור" של המהפכנים היעקובינים. מנהיגם רובספייר הקים ועדות טירניות שביטלו זכויות אזרחיות נושנות, כלאו מאות אלפים והוציאו להורג עשרות אלפי אזרחים – והכול בשם ערכי המהפכה הנאורים.
חלק לא מבוטל מאותם נאסרים ונרצחים היו מהפכנים בעצמם. המהפכה נגד האריסטוקרטיה הפכה במהרה לסכסוך פנימי בין הסיעות הפרוגרסיביות בצרפת, והכלים הברוטליים שהוכשרו נגד המשטר הישן, החלו לשמש לרדיפה ורציחה של "אויבי המהפכה" – המהפכנים בעצמם. קונדורסה, ההומניסט המתון, חסיד זכויות הפרט והדמוקרט, שהתנגד להוצאתו להורג של לואי השישה־עשר, לא יכול היה לשאת את ההידרדרות, וביקר את היעקובינים ואת שלטון הטרור.
בעקבות זאת הוכרז גם קונדורסה כבוגד, ונאלץ להימלט ולהסתתר. במרץ 1794 התגלה ונכלא, וב־27 בחודש נמצא מת בתאו. חודשים ספורים לאחר מכן, הפילו הצרפתים את שלטון היעקובינים, ורובספייר העריץ הוצא להורג גם הוא.
"המהפכה טורפת את ילדיה" כתב ז'ק מאלה דה־פן ב־1793, אך הוא היה עדין מדי – היא טורפת גם את הוריה. נכנה זאת "חוק קונדורסה": מהפכות אלימות מתהפכות לבסוף על עצמן. לואי השישה־עשר, קונדורסה ורובספייר, מלך, דמוקרט הומניסט וטירן פרוגרסיבי – מהרגע שהאלימות המהפכנית הוצדקה, איש אינו בטוח.
"משרוקית כלבים"
לפני כשבועיים פרסמו 152 אנשי רוח ואקדמאים "מכתב על צדק ודיון פתוח". החותמים הם ברובם אנשי שמאל, כולל נועם חומסקי הקיצוני, מרגרט אטווד (מחברת "סיפורה של שפחה"), ג'יי־קיי רולינג, פרנסיס פוקויאמה, סטיבן פינקר (שעוד נשוב אליו), ועוד רבים וידועים.
הכותבים מבהירים מיד שאינם אנשי ימין. הם מצהירים ש"טראמפ מייצג איום ממשי לדמוקרטיה", חוששים מ"הדמגוגים של הימין", ומשבחים את "המחאות העוצמתיות" ל"צדק גזעי וחברתי". אבל יש להם בעיה. לדבריהם, אותו "דין וחשבון נחוץ" העצים אחידות מחשבה אידאולוגית, ש"מחלישה את הנורמות שלנו של דיון פתוח וסובלנות להבדלים". גם השמאל, הם נחרדים לגלות, גולש ל"דוֹגמה וכפייה".
כותבי "מכתב הצדק" מתחננים ללגיטימציה מהשמאל שמנדה אותם, באמצעות דה־לגיטימציה של הימין, תוך אימוץ שיטות ההשחרה וההכפשה שמופנות נגדם
חותמי המכתב מספרים על תופעות של ענישת עובדים מופרזת, צִנזור ספרים ומחקרים, חקירת אקדמאים על הפניות לספרים מסוימים ופיטורי חוקרים בשל ציטוטי מאמרים. בין החותמים יש לא מעט שחוו על בשרם "חוסר סובלנות לדעות מנוגדות, אופנה של שיימינג ציבורי ונידוי", כשלא השמיעו בדיוק את הדעה הנכונה ונשטפו בזעם הפרוגרסיבי.
החותמים אמנם יוצאים, מצוות פרוגרסיביים מלומדה, גם נגד טראמפ ו"הדמגוגים של הימין", אבל ברור שאת האלימות, ההשתקה, הלינצ'ים הציבוריים, הדרישות לפיטורים והחרמות – הם חווים מהשמאל. מצוקתם בביתם היא שהביאה אותם להתחנן להתחשבות משותפיהם למאבק הפוליטי. "ככותבים אנו זקוקים לתרבות שמשאירה לנו מקום לניסוי, לקיחת סיכון, ואפילו טעויות", הם מפצירים. "אנחנו צריכים לשמר את האפשרות של אי־הסכמה כנה בלי השלכות מקצועיות קשות".
התחינה הציבורית הזאת נופלת על אוזניה הערלות של מה שמכונה "תרבות הביטול", קרי הטרור התרבותי שמשליט השמאל. הקורבן האחרון הוא חותם העצומה סטיבן פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהרווארד. החודש נשלחה עצומה לאגודה הבלשנית של אמריקה בדרישה לבטל את חברותו. על העצומה חתומים כ־600 איש, רובם אקדמאים. תואנותיהם מגוחכות להפליא.
פינקר, כך נכתב, "מטביע את הקולות של אנשים שסובלים מאלימות מינית וגזעית". ההוכחות של האינקוויזיטורים האקדמיים הן שישה ציטוטים קלושים, שכוללים ציוצים של פינקר שבהם הוא מפנה למאמרים מחקריים ולניו־יורק טיימס, שימוש שהוא עשה בשמות תואר רגילים, ואחרונה: האשמתו בשימוש ב"משרוקית כלבים".
מהי "משרוקית כלבים"? על פי משנת הפרוגרס העדכנית, מדובר בשימוש בביטוי שנראה תמים לקהל הרגיל, אבל, על פי הטענה יש לו גם קהל ייעודי שמבין בו מסר אחר. פינקר דיבר על אלימות ופשיעה "אורבניות", אבל כוונתו בעצם ל"שחורות". ה"עֵרים" – כי השמאל הפרוגרסיבי היום אינו רק "נאור" (בניגוד לבורים והחשוכים), הוא גם "נֵעור" (בניגוד לישֵנים וההוזים) – עלו על פינקר. הוא גזען, כי הם שומעים את שריקת הגזענות האולטרה־סונית במילה "אורבניות".
מסד שכזה כבר אין איך להיחלץ. כבר "לא משנה מה מישהו אומר", מתייסר פינקר. "תמיד אפשר להאשים אותו שהוא משתמש במשרוקית כלבים". פינקר מזהה בהתקפתו "שפה אורווליאנית המושרשת בתרבות הביטול, שבה אי־הסכמה מכונה הלקאה או השתקה או הטבעה. זהו הלך רוח מעוות, אבל הוא הופך לשכיח".
כותבי המכתב, שחווים אלימות תרבותית של השמאל, צודקים בדאגתם לחופש הביטוי הנרמס תחת רגלי הפרוגרס. אך אליה וקוץ בה: צביעותם שלהם זועקת. רובם התעלמו במשך שנים ממפעל ההדרה והדה־לגיטימציה התרבותי, האקדמי והמוסדי, כל עוד הופנה כלפי הימין לגווניו – בהצדקות דומות לאלה שמופנות היום כלפיהם.
רוב החותמים שתקו, אם לא שמחו, כאשר הימין הושתק, נרמס והורחק באמצעות הגדרת דיבור פסול (פוליטיקלי קורקט), איסור על דעות "לא לגיטימיות" במרחב הציבורי, נידוי, החרמה, הכפשה ואפילו הפללה. רק כשהאש החלה ללחך את שולי שמלתם, הם נזכרו שאש היא דבר מסוכן.
עד כדי כך הכותבים עיוורים למוסר הכפול שלהם, עד שאפילו במכתבם הם לא מבקרים בהוגנות את טראמפ והימין, אלא עושים להם דה־לגיטימציה בסימונם כ"איוּם ממשי לדמוקרטיה". הם מתחננים ללגיטימציה מהשמאל שמנדה אותם, באמצעות דה־לגיטימציה של הימין, תוך אימוץ שיטות ההשחרה וההכפשה שמופנות נגדם. ספרו לנו עוד על "צדק ודיון פתוח".
אלה שהרשו לעריצות המחשבתית להשתולל נגד הימין, מגלים את חוק קונדורסה: בחלוף הזמן, המאכלת האנטי־ליברלית סבה לכיוונך. אבל אנו רחוקים מסוף הסיפור. בחודשים האחרונים הדיכוי המחשבתי הפרוגרסיבי מתורגם ברחובות ארה"ב לאלימות פיזית, וגם אצלנו מתחילה לבצבץ בשמאל אלימות פוליטית. ההיסטוריה מלמדת שכדאי לכולם להתחיל לדאוג – גם לאויבי המהפכה, וגם לתומכיה.
