הגיע הזמן להזיז להגמוניה האקדמית את הגבינה

"700 מיליון שקל לאוניברסיטה העברית: המבצע להצלת הפנסיה התקציבית של המרצים",  נכתב בכותרת Themarker  ב-28.02.18 . היא מוזכרת כאן לטובת  פרופ' עמי וולנסקי, שבמאמרו בעיתון "הארץ" לפני כשבוע, התלונן על הסיוע שניתן לדבריו בשנת 2001 לאוניברסיטת אריאל, לצורך חילוצה, "'מבור תקציבי' של 20 מיליון שקלים, בעוד שמוסדות אחרים לא זכו לחסד כזה". וולנסקי כמובן לא טעה, אלא פשוט שכח. באמת, איך אפשר לזכור תכנית ההבראה לאוניברסיטה העברית מלפני שנתיים בעלות כוללת של 3 מיליארד שקלים, או הפסד של 70 מיליון בבורסה של אוניברסיטת תל-אביב בשנת 2009.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האלופה: המילה שזכתה במקום הראשון
– ארדואן ממיר כנסייה למסגד, הנוצרים בירושלים מוחים
– בשורה ליהודי התפוצות: תתאפשר כניסה לישראל לחתונות, לוויות ובר מצווה

פרופ' וולנסקי כנראה גם לא זכר את מה שפרסמה תמרה טראובמן ב"הארץ" בשנת 1.4.2005. "ב-2001, כשהגירעון הגיע לשיא של 182 מיליון שקלים, נכנסה אוניברסיטת תל אביב לתוכנית הבראה שכללה סגירת חוגים, צמצום אנשי סגל ופגיעה ברכש הספריות. רק הפצצה המתקתקת של הפנסיה התקציבית ממשיכה להעיב…. גם הנדיבות של ראש הממשלה [אריאל שרון], שהעניק להשכלה הגבוהה תוספת תקציב של 300 מיליון שקל בשל הלחצים של סיעת שינוי, לא יכולה לפתור את מה שהסטודנטים יודעים היטב. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, פעם מקור לגאווה לאומית, נמצאת כיום במשבר עמוק שמעיב על עתידה".

ההגנה שמעניק פרופ' וולנסקי במאמרו למוסדות אקדמיה בארץ אשר לוקים, כמו מערכות ציבוריות אחרות במדינה, בסיאוב, מלמדת על הניתוק שקיים בין השוכנים במגדל השן האקדמי לבין מיליון המובטלים במדינה. "ניתוק" זה שמקורו בניכור למדינה עצמה, הוא  לשון המעטה שכן, את המצב האמתי השורר בין האקדמיה למדינה אפשר לסכם במלה אחת, "התנגדות". לכן, הפוליטיזציה שבה מואשם השר אלקין בעיתון "הארץ", בעקבות צעדיו, כמו מינוי חבר הות"ת מאוניברסיטת אריאל, נדרשת לאיזון ההטיה הקיימת באקדמיה נגד הרעיון הציוני.

ההתנגדות הקשה שגילה הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית, לכניסתה של התכנית היוקרתית של חיל המודיעין "חבצלות", היא דוגמה מצוינת לקונפליקט המתמשך בין האקדמיה למדינה. כך למשל, בדף המבוא לערב דיון  שנערך במכון ון ליר לפני שנה בנושא כניסת התוכנית לאוניברסיטה, נכתב כך: "הביקורת מופנית כנגד שילובה של תוכנית צבאית, שחניכיה אמונים על 'דע את האויב', במרחב אזרחי ביקורתי, המשותף ליהודים ולערבים  וחייב להכיל מגוון סתירות ורגישויות". כלומר איש מודיעין, ביושבו כסטודנט אמור להבין ללבו של האויב ולהזדהות עמו.

ראש התכנית, פרופ' ראובן עמיתי מהאוניברסיטה העברית, התוודה בראשית דבריו כי הוא "מהשמאל הציוני", וניסה להסביר את מניעיו לקבל את בקשת הצבא. עמיתי היה נראה מבוהל ודיבורו היה אפולוגטי בצורה מדאיגה ביותר, עד שנראה היה כי הוא עבר במרתפי האינקוויזיציה, ועתה אין איש שמעז לחלוק עמו שולחן בקפיטריה.

בניסיון להבין איך הגיעה האקדמיה למחוזות אלו אפשר לעיין בספרה של לאה מירון "כוכב אדום בדגל כחול לבן", בהוצאת "מאגנס". בשנות ה-30 הוצאה התנועה הקומוניסטית מחוץ למחנה הציוני, ומירון כותב כי "התנועה הקומוניסטית ראתה בסטודנטים יעד אסטרטגי חשוב שיש להשיגו… עתודת המגזר האקדמאי שיעמוד לרשות המדינה… אשר ממונה על עיצוב המדיניות של משרדי הממשלה… להשפיע על זהות המשק הכלכלי, האזרחי, המדיני והחינוכי. לעומתם, יכלו חברי הסגל האוניברסיטאי (מקרב הקומוניסטים) להנחות את הדורות הבאים ולעצב את תפיסת עולמם".

האוניברסיטה העברית הייתה היעד הראשון ליישום התפיסות המרכסיסטיות באקדמיה אך לא היחיד. על המטרות הנוספות של הקומוניסטים אפשר ללמוד ממאמר של חבר הארגון האנטי-ציוני "מצפן", שהופיע בכתב העת "תיאוריה וביקורת" של מכון ון-ליר: "יעברו עוד שנים עד שאפשר יהיה להיווכח… עד לאן הגיעו הרעיונות שתנועת מצפן היתה בית גידולם… הסוציולוגים הביקורתיים יעניקו לכמה מן הרעיונות האלה גושפנקא אקדמית… העקבות שמוליכות מאוניברסיטאות באר-שבע ותל-אביב של סוף שנות התשעים לקפה טעמון הירושלמי של שנות השישים".

נראה שההרכב של שר להשכלה גבוהה וחבר ות"ת, אשר סבלו מאותן שיטות מרכסיסטיות, הוא שילוב מנצח המכיל גם את הנסיוב הנחוץ להבראת האקדמיה, ולא בכדי נכתב במאמר המערכת כי "אלקין מסוכן לאקדמיה".

ד"ר יהודה שלם הוא עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת שבאוניברסיטת אריאל.