בדרך כלל תבוסה במלחמה אינה תוצאה ישירה של טעויות מפקדים. מנהיגות צבאית, שמטבע הדברים פועלת בערפל קרב, אינה יכולה שלא לשגות. הסיבה לתבוסה היא אנרכיה וחוסר המשמעת המתפתחות בעקבות אי אמון של החיילים במערכת הפיקוד. כי הפיקוד יכול לתקן את טעויותיו בהמשך, אבל כשאובדים האמון והסולידריות ומתפרק המחנה, זה כבר לא יוכל לעזור לו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מבוכה תוצרת בית: כשהביביסטים נשארו לבד במערכה
די לצעקות: עם התמרמרות ודימויי מוות לא ננצח
הבנאים באים: סודה של משפחת הכשרונות המפורסמת בישראל
האויב האמיתי במלחמה אף פעם אינו בחוץ, הוא תמיד בתוכנו. המצב הרוחני הפנימי הוא שמשתקף באויב החיצוני והוא שנותן לו את כוחו. האויב כשלעצמו הוא רק הטריגר. במאבק שלנו נגד הנגיף, שהוא מלחמה לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמיתית אלא האנרכיה בתוכנו. הנגיף רק חושף אותה. אי אמון בממשלה ובמערכת הבריאות, פגיעה בעקרון אחדות ההנהגה, והמחשבה של כל אחד מאיתנו שהוא יודע טוב יותר מהמערכת מה צריך לעשות – אלה שורשי הבעיה. האנרכיה מתפשטת אצלנו במהירות; התפשטות הנגיף היא רק התוצאה שלה.
לפחות בשלביה הראשונים, מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בכשל מוחלט של ההנהגה המדינית והצבאית. אלפים שילמו בחייהם על הטעויות, ובכל זאת, כלוחם במלחמה ההיא, לא זכורה לי אנרכיה. למרות המודעות של החיילים והמפקדים בשטח למשגי ההנהגה החמורים, כולם הבינו שעדיפה הנהגה אחת, אפילו כושלת, על התפרקות כללית. את ועדות החקירה, חיפוש האשמים ועריפת הראשים השארנו לשש אחרי המלחמה.
שדה הקרב נתון בערפל, ולכן המשמעת, האמון בפיקוד ועקרון אחדות הפיקוד הם תנאי הכרחי לניצחון, גם אם ברור שהפיקוד טועה בחלק מהתנהלותו. אם כל חייל יציע דרכי פעולה ויתנה את נכונותו להישמע למפקדים בקבלתן, התוצאה ההכרחית תהיה תבוסה צבאית. אם מפקדי המשנה יקימו כוחות משימה פרטיים וינהלו את הקרב לפי תפיסת עולמם הצבאית ובניגוד להוראות הפיקוד המרכזי, גם אם הם צודקים לחלוטין מבחינה תיאורטית, הם יובילו לתבוסה.
תנאי הכרחי לניצחון במאבק בנגיף הוא עקרון אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. האנרכיה הזו מתחילה ברמת הציבור הרחב. מדהים לראות את השיח ברשתות. כל אחד נהיה מומחה. כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את תורת הרפואה. תיאוריות רפואיות מציפות את הרשת, ניתוחים, גרפים, עקומות, הסברים ושיטות. לכל אחד א־לוהים משלו ותפיסה רפואית משלו. שלא לדבר על הקונספירציות. התוצאה של כל זה: אי אמון במערכת, אובדן משמעת וחוסר נכונות למלא הוראות בסיסיות, פשוטות, הגיוניות ומצילות חיים.
גם בשטח, ברחוב, בחופים, בבתי הכנסת ובמקומות כינוס אחרים ניכרת האנרכיה. כולם חכמים ויודעים טוב יותר מה נכון, מה טוב ואיך ראוי להיאבק בנגיף. רבים לא מקפידים על ההוראות לא רק בגלל חוסר משמעת ישראלי אופייני, אלא גם מסיבות אידיאולוגיות ואפילו דתיות. הם יודעים טוב יותר איך ראוי להיאבק בנגיף, או בכלל לא חושבים שיש נגיף. "איש לאוהליך ישראל".
על האנרכיה הבסיסית הזו, העממית, נוספים האנרכיה והאי אמון שזורעים המומחים למיניהם, שהם מקור סמכות בעיני הציבור. לא רק מומחים לרפואה אלא גם רבנים יודעים טוב יותר מכולם: "אין גל שני, כי לא היה גל ראשון", "שפעת עם יחסי ציבור" ועוד התחכמויות. רוב אמצעי התקשורת, הממשיכים לגלות חוסר אחריות לאומי, נותנים במה לפרובוקטורים, למפיצי דמורליזציה ואנרכיה, ומוסיפים גם הם דלק לתבערת האי אמון המתפשטת.
בעלי העצות, מותחי הביקורות וכל מי ש"יודעים טוב יותר" מוזמנים לשטוח את טענותיהם בפני חברי ועדת החקירה
ובמישור נוסף, הפוליטיקאים. השמאל השחור, האנרכיסטי, לא היה יכול לפלל להזדמנות טובה יותר לזריעת חוסר אמון במדינה, בהנהגתה ובמערכותיה. האופוזיציה משמאל חוגגת ומקפידה לתקוע מקלות בגלגלים בכל הזדמנות אפשרית. גם האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית ונותנת כתף ובין יוזמות פרטיות שמבקשות להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת. השאלה אינה מי צודק. הבעיה היא שהיוזמות הפרטיות האלה, ראויות ונכונות ככל שיהיו, זורעות אי אמון במערכת וממילא אנרכיה.
אנחנו בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו ממש לאחרונה במערכת הבחירות אמורה לנהל אותו. ייתכן בהחלט שהיא טועה בדרכי ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים כרגע יותר מכול. בעלי העצות, מותחי הביקורת, כל מי ש"יודעים טוב יותר", מוזמנים לשטוח את טענותיהם בפני ועדת החקירה שתקום פה אחרי המלחמה, אבל לא דקה קודם לכן. כרגע, על אף כוונותיהם הטובות ואף שיש מקום לביקורתם, הם חלק מהבעיה, לא מהפתרון.
