אנחנו שומעים בחודשים האחרונים על מסעדות שקרסו, על דוכני פלאפל, מלונות, חברות התעופה, חברות הלבשה – רעש בלתי נגמר ומוצדק לחלוטין של נפגעי הקורונה. לאט לאט, עם התפזר העשן, אפשר לראות שהמסעדות פתוחות עם הגבלה, אל על הולאמה, המלונות נשארו פתוחים, ופוקס קיבלה מענק, חילקה דיווידנדים והחזירה את המענק.
אבל דווקא המגזר הנוצץ ביותר, שמייצר הכי הרבה אנשים מוכרים ואהובים, שאת התוצר שלו כל ישראלי מכיר, עולם התרבות – דווקא הוא נסגר במסרון סלולרי. זה לא אתה, זה אני, נישאר בקשר.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מבוכה תוצרת בית: כשהביביסטים נשארו לבד במערכה
קו סיוע ללהט"ב ערבי: טחינת אל ארז תומכת, המגזר הטיל חרם
די לצעקות: עם המתמרמרות ודימויי מוות לא ננצח
אז איך הופקר דווקא עולם התרבות ונזרק הצידה? התשובה בשתי מילים: כי אפשר. בואו נראה למה אפשר, וסליחה מראש על הישירות. אפשר כי אמנים מפחדים להראות חולשה. מפחדים להגיד שהם כבר לא מרוויחים כסף. מפחדים שהגלאם ילך לאיבוד אם הם יתלכלכו במחאה. לא נעים להם לצעוק, לא נאה להם לזעוק.
אפשר כי השיח הישראלי שונא עשירים ומתעב מצליחנים. ככל שאתה חזק יותר, אתה שנוא יותר. ההצלחה היא אות קלון, עכשיו תסבול קצת.
אפשר כי האמנים לא מאוגדים באמת, פלנגות־פלנגות רצים לחפש את המענקים, ומגלים בסוף שהם באמת לבד. הם בנויים לכל היותר לדואט, לא להתארגנות של אלפים.
אפשר כי השיח הפוליטי חלחל לשיח התרבות: אמני מיינסטרים נחשבים לשמאלנים ולכן מפחדים לדבר כדי לא לחטוף מהציבור, ואמנים ים־תיכוניים נתפסים כימנים ומפחדים לדבר כדי לא לחטוף מהממשלה. התוצאה: כולם שותקים.
אבל מעל הכול יש סיבה אחת מרכזית: אמנים, אף שהם יצורים פוליטיים, לא מבינים כלום בפוליטיקה. לא מבינים בהנעת גלגלי שרשרת של הפעלת כוח. בהבדל בין הבטחה ליישום. הם לא יודעים על מי ללחוץ, עד מתי ללחוץ, ומתי להרפות (רמז: אחרי שהכסף בבנק).
במתח בין להישאר אהוב ונוצץ ובין להילחם בביוב ולהביא אוכל הביתה, האמנים בחרו באופציה הראשונה, והממשלה הבינה את הרמז ובחרה באופציה הנוחה: לסגור אותם. והאמת? גם ראש הממשלה וגם החלופי לא הפסידו דקה שינה בלילה. לא אסון.
ולא שחסר מה לעשות. בהנחה שהגיטרה עצמה לא מידבקת, יש דרכי פעולה רבות. הרי הקורונה לא תיעלם בעוד שבוע, לא בטוח שתיעלם בעוד שנה. הגיע הזמן לחשוב לטווח ארוך. מתחמי הופעות מותאמי קורונה, עם הפרדה מלאה, יכולים לקום בהשקעה של המדינה בקלות. אחד כזה, "פשה" בחולון, עם ספות ענקיות ושמירה על ההוראות, קם – ונחשו מה? נסגר גם הוא בהשבתה האחרונה.
הפרדה בין אנשים עם מחיצות פלסטיק, כי מה שטוב לשופטת אסתר חיות טוב גם לזמרת אסתר רדא; הופעות בדרייב אין; הופעות בסבבים של שלוש בערב; הופעה על מרפסות – אלה רק דוגמאות. כולן חכות, לא דגים. הן יאפשרו לאמנים להתפרנס מחדש, גם אם בנוחות פחותה.
אפשר גם לתת עתיד מראש: הממשלה יכולה לקנות הופעות מאמנים דרך עיריות, שיתממשו עם יעבור זעם, אבל יתנו חמצן לאמנים ותמורה תרבותית לציבור.
איך נראית מדינה שמכבדת את התרבות של עצמה? קחו למשל את איטליה, מדינה שסבלה מהקורונה הרבה יותר מישראל. ואף על פי כן, אנשי התרבות קיבלו בחודש מרץ מענק של 600 אירו באמצעות הביטוח הלאומי, הוקמה קרן בסך 130 מיליון אירו לתמיכה באמנויות הבמה, ותיאטראות, מוזיאונים, בתי קולנוע ואתרים היסטוריים פטורים שם מתשלומי הביטוח הלאומי, ועוד נשאר להם עודף לפיצה.
או בקיצור, כמאמרו של ברי סחרוף: הכול או כלום? כבר אין לי כוח.
