צהריים. חם מאד. 15:35. טור ארוך של מכוניות ואוטובוסים מתנהל לאיטו לאורך כביש 444, בקטע בין נחשונים לאלעד. מדי פעם נשמעות צפירות זועמות. אני, הנוסעת ברכב כזה, רואה סביבי הרבה ייאוש וחוסר אונים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מההתנתקות ועד עמונה: הקצינים ששכחו מהי אלימות
מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
במקום להגדיל תורה, הרבנות רוצה לשמר היררכיה חברתית
בעיקר נשים יושבות ברכבים האלו. הן שבות מיום עבודה שהתחיל בשעות המוקדמות מאד של הבוקר, כדי לחזור לילדים בזמן. הן צריכות לאסוף פעוטות ממעונות ולהספיק לרוץ גם לצהרונית שם ממתינים להן התינוקות והילדים. הן קמו מוקדם ויצאו בזמן מהעבודה רק כדי לעמוד בפקק בלתי אפשרי בכניסה לעיר שלהן. הסיבה היא שהן גרות באלעד. ועל אלעד הטילו סגר. למה? ככה. הסיבה הרי לא באמת חשובה. גם לא ההתנהלות הכושלת והשערורייתית. בסופו של דבר הן ברכב, בפקק מטורף, והן לא תגענה לילדים בזמן.
כאשר נכנסתי לעיר סוף סוף, לאחר למעלה מחצי שעה מורטת עצבים, ראיתי לתדהמתי את הסיבה לכאוס הזה. הכניסה לעיר בעלת שני נתיבים. המשטרה חסמה נתיב אחד. ליד עמדת השמירה עמד שוטר מפוהק שלא תיחקר שום נהג למטרת בואו ואפילו לא הציץ לרכבים. אבל את הנתיב סגרו וגרמו לפקקים קשים, בשעה שהיא גם ככה עמוסה.
דומה שניתן להשליך מהמקרה הזה להתנהלות בנושא הסגר בכלל. ההחלטה עליו התקבלה, כך לדברי ראש העיר בוועדת החוקה של הכנסת וכך עולה גם מן התשובות המגומגמות של משרד הבריאות, ברגע אחד ובלי לבדוק לעומק את משמעות הדברים, מידת היעילות של הסגר והאופן בו הוא ייאכף.
ביום הראשון לסגר, למשל, הפסיקו את תנועת האוטובוסים הבינעירוניים ברחבי העיר והגבילו את האיסוף והפיזור לתחנה בכניסה לעיר בלבד. מדובר בעיר עם עשרות אלפי תושבים המשתמשים בשירותי התחבורה הציבורית. מובן שנוצר עומס אדיר על התחנה הזו והיא הייתה גדושה בצפיפות. אני עמדתי בה ביום רביעי שעבר. כולנו עטינו מסכה והשתדלנו לשמור על ריחוק. אבל איך אפשר לשמור על ריחוק כאשר מאות איש מבקשים לעלות לאוטובוס אחד? לידי עמדה משפחה שבקשה לעלות לאוטובוס לצורך נסיעה לשמחה משפחתית. הנהג סגר בפניהם את הדלת מחוסר מקום. אם המשפחה, אשה הרה, עמדה לידי וספרה בדמעות כי הם ממתינים למעלה מחצי שעה בחום הכבד לאוטובוס (עם מסכה כן?) ומה יעשו עכשיו? הם גרים בקצה אחר של העיר והגיעו לכאן כי לא הייתה אפשרות אחרת. הבנתם את הרעיון? לאסוף את כל נוסעי התחבורה הציבורית ולצופף אותם בשטח קטן? זו הרי דרך נהדרת להילחם בקורונה.
חברה שלי המתינה זמן רב לתור לרופא מומחה מחוץ לעיר. השבוע היא קבלה הודעה לקונית שהתור מבוטל. יש לכם סגר. חברתי ניסתה להסביר שייתנו לה לצאת, שהיא ממתינה זמן רב, בריאה לגמרי ומוכנה להביא אישור מרופא. שום דבר לא עזר. יש לכם סגר? אז תכבדו אותו. למה? כי ככה מישהו החליט.
אני אישית חוויתי השבוע ביטול של רופא שיניים, ביקור אצל קלינאית תקשורת עם ילדה העולה לכתה א' וכל ביקור קריטי עבורה, וגם של טכנאי כביסה שהמתנתי לו שבוע. הטכנאי עוכב בכניסה ע"י שוטר שמנע ממנו להיכנס. זה לא נחשב צורך חיוני אגב? אין לי מושג. לדעתי מכונת כביסה בבית עם ילדים קטנים היא צורך חיוני. עכשיו אמתין עוד שבוע. בתקווה שלא יחליטו על סגר נוסף.
כאקורד סיום קבלתי הבוקר שיחת טלפון מחוות סוסים הצמודה לאלעד, ובה הודיעו לי על ביטול שיעור הרכיבה הראשון לביתי בת התשע, שאמור היה להתקיים היום. למה להודיע רק באותו יום ולאכזב קשות את הילדה? ייתכן שנודע להם על הסגר רק היום? בעל המקום הסביר לי כי הוא חייב להגן על עובדיו. להגן ממה? שאלתי. הרי הילדה בריאה לחלוטין. אני מוכנה לחתום על הצהרה כולל אישור מרופא ילדים. אם אתה רוצה להגן מקורונה, מה ההבדל בין היום למחר, שבו כבר לא יהיה סגר? אבל בעל המקום לא חושב על הקורונה. הסגר הוא שמרתיע אותו. האם הוא באמת חושב שהמשטרה תפשוט על החווה בניסיון לאתר ילדים פורעי חוק שהעזו לצאת מן העיר שלהם?
נכון, נרשמה עלייה בתחלואה בעיר. אבל האם מישהו טרח לרדת לשורש העניין? אולי הסיבה היא בגלל שהתושבים אחראים ומתעקשים לעשות בדיקות קורונה כדי לא להדביק אחרים? בנוסף מדובר במקום המאכלס משפחות גדולות. פעמים רבות הנדבקים הם בני אותה משפחה. האם מישהו בדק את מספר בתי האב הנגועים בנגיף, לא רק את מספר החולים? הרי כאשר מדובר בבני אותה משפחה, הם נכנסים לבידוד ביחד ורמת ההדבקה יורדת משמעותית. ניתן לאכוף יותר בקלות את המעקב אחריהם. ניתן גם לפנות את כולם למלונית יחד. ראש העיר חזר וביקש פינוי למלוניות. לדבריו, בוועדת החוקה של הכנסת, הוא לא נענה.
המדהים הוא שבתוך העיר עצמה לא הוטלו כמעט שום מגבלות. מרבית מוסדות החינוך המשיכו לעבוד כרגיל, כלומר בשגרת קורונה. בתי הכנסת לא נסגרו. מוסדות ציבור המשיכו לפעול בהתאם להנחיות משרד הבריאות. הנוכחות ברחובות לא השתנתה, כמובן עם מסכה ושמירת ריחוק. כביכול תסתדרו אתם עם הקורונה, רק אל תדביקו אותנו. התחבורה הבינעירונית המשיכה להסיע נוסעים אל תוך העיר ומחוצה לה. המשטרה חסמה חלק מן הנתיבים בכניסה וביציאה מן העיר אבל לא באמת בדקה את האנשים. לעתים ניתן לצאת ולהיכנס בקלות ולעיתים צריך לספק הסבר. באופן כללי, התחושה היhתה שאנחנו תלויים בעיקר במצב רוחו של השוטר התורן.
בימים אלו של בלבול וחרדה, עלייה בשיעור התחלואה ותחושה מעיקה שהנה אנחנו חוזרים אחורה, לימי ראשית הנגיף, הכי קל זה להטיל סגר. בפרט על עיר חרדית. התקשורת עוברת על כך בשתיקה, לציבור הכללי לא באמת אכפת, ולתושבים אין יכולת אמיתית לעשות רעש. רובם אינם פעילים ברשתות החברתיות, אינם חשופים לתקשורת ואינם מעיזים להתלונן בפני הסמכויות. התוצאה היא פגיעה קשה בשגרת חייהם במשך שבוע, כמו המקרים שתוארו לעיל ועוד רבים נוספים. כולנו יודעים כמה קשה להמתין לביקור של רופא מומחה/קלינאית תקשורת/ראיון עבודה/טכנאי ולבסוף הוא מתבטל ללא סיבה. וזה עוד בלי לדבר על בעלי העסקים שנפגעו עקב ביטולים של ספקים ולקוחות, אנשים ונשים שהתבקשו שלא להגיע למקום עבודתם על חשבון ימי החופשה שלהם או ללא תשלום ועוד.
ויש גם עוד משהו. עלבון. תחושה קשה של עלבון. אני, כמו תושבי עירי, אזרחית שומרת חוק וסדר ומקפידה על ההנחיות בדיוק כמו אזרחית אחרת בתל אביב או באור יהודה. ילדי מצויידים באלכוג'ל אישי ועוטים מסכות בכל מקום. אבל אני והם מסומנים אחרת. איך אמר לי השבוע בעל החווה שביקש שלא נגיע? אני רוצה להגן על העובדים שלי. להגן מפני, מפני ילדי, מפני שכני. אני בטלתי את ההתקשרות איתו. בכל מקרה, גם בשבוע הבא איני מעוניינת להגיע למקום שרואה בי מצורעת. הבעיה שהמקום הזה הוא לעיתים מדינת ישראל.
