שבת דף קיב ע"ב
הרבה נחת הביא רבי יוחנן לרבו חזקיה כשהצליח לענות לקושיה ששאל – דרך תשובה קודמת של הרב עצמו. זה התחיל בשאלה: מה דינו של כלי שנטמא? כדי שכלי שנטמא יהפוך לטהור, יש לקלקל אותו ולהוציא אותו מכלל שימוש על ידי נקב או שבירה. שיעור הנקב הדרוש משתנה מכלי לכלי, כשהמידה המינימלית היא בשיעור כזית, אולם כל הכלים יוצאים מכלל שם כלי – וממילא מטהרים מטומאתם – כשהנקב מגיע לגודל שיעורו של רימון. כך הכלי בוודאי לא יכול לשמש את בעליו. אבל, שואל חזקיה, מה קורה כשסדק בגודל כזית נסתם על ידי הבעלים ונסדק שוב בשיעור דומה בצד הסדק המקורי שנסתם וכך שוב ושוב – נסדק ונסתם, נסדק ונסתם – כשלמעשה סך כל החורים, לולא היו נסתמים, מגיע לגודל רימון? רבי יוחנן מביא תשובה מתוך סוגייה קודמת שחזקיה עצמו לימד אותו ואת חבריו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חוות החיות: עולם הדימויים של אויבי נתניהו
– בתנועות הנוער יוצאים למאבק בהחלטה לבטל את מחנות הקיץ
– החוק הנורווגי טלטל את סיעת יהדות התורה
הסוגייה המקורית עוסקת בסנדל שנטמא. לסנדלים בזמנם היו שתי קשירות – אחת לצד הפנימי של הגוף ואחת לצד החיצוני, כשהאחרונה היא המשמעותית שבהן. סנדל טמא שהקשירה הפנימית שלו נקרעת עדיין נחשב לסנדל לכל דבר ונשאר בטומאתו; אולם אם הקשירה החיצונית נקרעת הוא כבר נטהר – גם אם הקשירה הפנימית תוקנה בינתיים. באותו שיעור שאלו אותו התלמידים: מדוע הסנדל נטהר? הרי הקרע הראשון תוקן וממילא הסנדל יכול לשמש את בעליו והוא ככלי לכל דבר. רבי יוחנן ממשיך ומזכיר את תשובת רבו לשאלה: "פנים חדשות באו לכאן". כלומר, הקריעה החיצונית יחד עם התיקון של הרצועה הפנימית יצרו כלי חדש שלא היה קיים קודם. ממילא, כלי בית שסדקיו הישנים מצטברים יחד לכדי גודל של רימון נחשב לכלי חדש אחרי שכולם נסתמו; גם אם כל אחד מהם למעשה תוקן בפני עצמו כשהכלי המשיך להיחשב טמא.
לכאורה, פגם שנסתם משאיר צלקת שאי אפשר להתעלם ממנה. בטח לא סדק ועוד סדק שהופכים טלאי על טלאי של כלי שידע ימים טובים יותר. אולם מתברר שדווקא אוסף הצלקות שעל הכלי יוצרים כלי חדש לגמרי. כזה שמקבל שם כלי מחדש, מנותק ממה שהיה.
קשה שלא לדרוש מתוך מקרה הכלי הטמא והטהור למציאות הנפשית של האדם, כשהסדקים מזמינים מטאפורה מתבקשת לאורח חיינו המלאים במהמורות. פגם אחד קטן נסתם והכלי הוא עדיין אותו כלי, והאדם אותו אדם. אבל בנקודה מסוימת הסדקים רבים כל כך עד שיש שתי אפשרויות: או שהם נותרים בקלקולם ואז האדם הוא אדם אחר, שאינו עוד בר שימוש; או שהוא טרח לתקן סדק אחרי סדק. לא אחטא ואשוב, אלא השתדלות להיות אדם מתוקן שלא תמיד הצליח להיות כזה במאה אחוז. במקרה כזה, מדובר בכלי חדש ואחר. אותם קלקולים הביאו את מי שלא תיקן את דרכיו וקלקוליו לכדי כלי שאין כבר מה לעשות איתו במקרה הראשון; אבל מי שסתם את הסדקים פעם אחר פעם, יכול להפוך עצמו ל"פנים חדשות". מתוך המאמץ המתמיד לתקן את דרכיו, הוא זוכה להמציא את עצמו מחדש.
