שבת דף קו ע"ב
שומרי מצוות מיומנים יודעים: מושגים שונים מקבלים ביהדות פרשנות נרחבת הרבה יותר מהמשמעות המקורית שלהן. כך, לדוגמה, גנב ביהדות הוא לא רק מי ששלח ידו ברכוש של אחר אלא גם מי שחטא בגניבת דעת. כלומר תרמית או שקר גס. דוגמה אחרת מקבלת טיפול נרחב במסכת שלנו, כשהמושג "ציד" לא מצטמצם לשיטוט ביערות עם רובה ארוך קנה מהסרטים אלא נוגע אף לסגירת דלת החצר כשחיה או בהמה נכנסו אליו מרצונן ונלכדו כך אגבית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהרות טרור וניסוי ברקטות: חמאס חותר להסדרה וממשיך להתחמש
– שירת הסטיקר: חופש הביטוי הולך לאיבוד דרך שופט בג"ץ
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
בתוך דיונים שונים המתייחסים לציד מסוג זה האסור בשבת, אנו למדים כי רבן שמעון בן גמליאל עשה הבחנה ברורה בין לכידת חיה בחצר מגודרת קטנה לגדולה, שכן בגדולה עדיין נדרשת פעולה נוספת לתפיסת החיה בעוד בחצר קטנה מלאכת הציד למעשה הושלמה עם סגירת השער. לכן, לשיטתו, בחצר גדולה ה"צייד" פטור ובחצר קטנה הוא חייב. הגמרא מספרת על כך שרב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: "הלכה כרבן שמעון בן גמליאל". לכאורה, כאן אמורה להסתיים הסוגיה. אבל בגמרא כמו בגמרא, השורה התחתונה לעולם לא מסתפקת בהבנת ההלכה לבדה, וזה בדיוק מה שמפריע לרב יוסף. כשאביי שואל אותו – האם חכמים חלקו על רבן שמעון בן גמליאל והלכה כמותו או שמא גם הם סברו כמותו, רב יוסף שואל במילים: "מאי נפקא לך מינה?" או בפשטות: מה אכפת לך בעצם?
אביי מכניס פה שיעור גדול על מהותו של לימוד תורה (שיח שיחזור על עצמו בדף קיג עא). אם תרצו, כל תורת התורה שבעל פה על רגל אחת: "גמרא גמור זמורתא תהא". כלומר, כך התלמוד יהיה כזימרה. ובהרחבה: אם נתעניין רק בפסק ההלכה, רק במה שנקבע להלכה, זה לא יהיה לימוד תורה אלא זימרה. כשם שזמר לא מחויב להבין את המילים שהוא שר ולא להכיר את כותב או הטקסט שהולחן, כך הוא לימוד תורה שכולו שינון של מותר ואסור. זה ההבדל בין דקלום לבין ניתוח מטאפורות מעמיק. הראשון אולי יודע לסחוף אחריו המונים שידקלמו שירים כמוהו ואולי גם לתפס לראש מצעד הפזמונים, אבל רק מבקר שירה ייהנה וישכיל מעומק המילים והחיבור ביניהן לאורך השיר.
אביי לא מוכן להתפשר על הבנת המשמעות של "הלכה כרבן בן גמליאל". הוא מבקש להבין את ההלכה: האם רבנן חשבו אחרת או שמא קיבלו גם הם את דעתו. אביי לא עונה על כך במילים מפורשות בהמשך הסוגיה, אבל הוא נותן לנו להבין שגם רבנן הבחינו בין ציד כזה לאחר. הדוגמה שהוא נותן היא אודות צידת צבי, שחכמים מחלקים את המקרה לשני מצבים שונים: אם הצבי עיוור או ישן – הציד נחשב ציד לכל דבר והצייד חייב על צידה בשבת; אבל אם הצבי הוא זקן או חיגר (צולע) או חולה – הצייד פטור. ולמה? משום שחיה עיוורת או ישנה עשויה לחוש בקרבתו של הצייד ולברוח למרות שרגע קודם ישנה או שהיא סובלת מעיוורון. לכן, ציד כזה הוא ציד של ממש, ציד שלם. אולם חיה צולעת, זקנה או חולה אינה מסוגלת להגן על עצמה ולברוח, גם אם היא מבחינה בציד. ממילא, פעולת הציד אינה משמעותית במקרה כזה משום שהחיה לכאורה כבר ניצודה מעצמה, מה שמכונה אצל חז"ל "ניצוד ועומד". ברייתא אחרת אמנם מבהירה שצידת חיה חולה עדיין מחייבת בשבת, אולם רב פפא מבהיר שבמקרה שלנו מדובר בחולה מפאת חולשה ובמקרה האחר מדובר בחולה בקדחת – מצב שבו החיה בכל זאת יכולה לברוח. ממילא, צידתה היא ציד של ממש.
המסקנה המתבקשת היא שחכמים הסכימו עם רבן שמעון בן גמליאל והבחינו בין ציד שלם לציד חלקי. המקרים שונים מציד בחצר גדולה או קטנה לבין הדוגמאות שמביא אביי כאן, אך בשני המקרים דוחים את העמדה הסוברת שציד אסור בכל המקרים ובכל האופנים. מה שרב יוסף ולומד הגמרא אמורים להסיק מכך הוא לא רק את ההלכה או העמדות השונות בין חכמים שונים אלא את העניין העמוק שעומד בבסיס הלימוד היהודי: לא רק מה, אלא למה.
