בבתי הספר לתקשורת מלמדים שכלל היסוד ל"מהי ידיעה חדשותית" הוא השילוש הקדוש חדש, חשוב ומעניין. הידיעה חייבת להיות חדשה, והיא צריכה להיות או חשובה (במקרים של עיתונים איכותיים יותר) או מעניינת (במקרה של צהובונים). ידיעת הזהב, כך טוענים המורים למקצוע העיתונות, היא ידיעה המורכבת משלושת הקריטריונים הללו: שהיא גם חדשה, גם חשובה וגם מעניינת. השבוע היה נדמה לרגע כי הפרסום על שני כדורגלנים שנחקרו במשטרה בחשד לקיום יחסים אינטימיים עם שתי נערות בנות 15, היא כזו. כותרות־ענק, פרסומים, ראיונות בתקשורת ועוד. האם הנערות הסכימו או לא, האם הן הציגו תעודת זהות מזויפת שבהן רשום כביכול שהן בנות 18, אבל מבין כל בליל המילים, הפרשנים ועורכי הדין נעדר דיון עומק מהותי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה
– "ידענו לטפל במשבר פיננסי או במלחמות, לא בקורונה"
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
***
"גיל ההסכמה" הוא הגיל שבו אדם נחשב בוגר לצורך מתן הסכמה משפטית לקיום קשר אינטימי עם בן זוג או בת זוג. ברוב המדינות נקבע גיל ההסכמה בטווח הגילים שבין 14 ל־18, ובישראל הוא עומד על 16. כל הרעיון של הסעיף הזה נוגע לעמדה מוסרית שבה החברה מנסה להגן על הקטינים שבה, שעלולים להיות מנוצלים לרעה בשל גילם הצעיר ובשל חוסר בגרות – ומשני אלו נגזרת האפשרות שהם יקבלו החלטות שלא טובות להם. כלומר החוק מניח שיש פער בין מה שהם חושבים שטוב להם לבין מה שטוב להם. נכון. נשמע יומרני שהמדינה תחליט בשביל נערה בת 15 וחצי מה טוב לה, אבל עדיפה יומרנות מהפקרות ומהטרדות ומניצול ומפגיעות מיניות שעלולות להתרחש בקרב קטינים. והנה, בדיוק בשביל מצבים כמו הפרשה הנוכחית נקבע בחוק גיל ההסכמה, ופירושו שמתחת לגיל זה אין משמעות להסכמה הזאת.
***
שני טיעונים שבו וחזרו בדיוני ווטסאפ שגעשו השבוע בחיי, ואף שולבו זה בזה כדי לחזק את הקושי לנקוט עמדה מוסרית בפרשה: ראשית, הפריצות המתירנית של החברה והתרבות שאנחנו חיים בה – מתשדירי הפרסומות והדוגמניות שמרוחות בשלטי חוצות על איילון ועד לתרבות הסלבס. ושנית, השרירותיות של החוק, קרי "גיל ההסכמה".
"ואם הנערה הייתה בת 16 ושבוע זה היה פחות גרוע? ואם היא הייתה בת 17 זה כבר היה בסדר? 18?" לוגית, הטיעונים האלו נכונים. החוק נקבע כי צריך לשים את הגבול במקום כלשהו, וכפי שאפשר לראות הגיל באמת משתנה ממדינה למדינה. האם במדינה שגיל ההסכמה בה גבוה יותר הנערות מתבגרות לאט יותר? נראה שלא. וזה העניין: זו לא תורה מסיני. זו תורה מהארץ. תורה של חברה ששואפת להיות מתוקנת. כתבתי לחבריי לקבוצת הווטסאפ שהם נאחזים בטיעון השרירותיות של החוק, שאכן מעלה אבסורדים (כל גבול הוא כזה בעיניי – מה זאת אומרת שמפה מתחילה מצרים? מי קבע? ומה הכוונה שכשיוצאים שלושה כוכבים זה כבר יום אחר ורגע, אתמול היינו חייבים לעטות מסכות על הפנים והיום כבר לא? מוזר! אבל אלה הם החיים) – ומניחים שאי אפשר לדבר על מוסר בעולם מתירני. הצעתי להם להניח לשאלות המוסריות שהחוק מתקשה להכיל ולחזור לשאלת האחריות של החברה לקטינים שבה.
למרות השרירותיות של גיל ההסכמה, אי אפשר לומר שלא קיימת מאחורי החוק גם עמדה מוסרית. מהי, הגנה על ילדים וחלשים או אמות מידה מוסריות כלשהן? בעיניי קודם כול הגנה על ילדים. אפשר לדון במסגרת דיון אחר לגמרי על מהן אמות המידה המוסריות בכל הנוגע לקשרים אינטימיים שראוי או לא ראוי שבני נוער או קטינים יתנסו בהם, ועל השדרים שהם צורכים (ומי אלה שמשפיעים על התרבות הזאת? קטינים?) מבוקר עד ערב בשלל גופי המדיה – אבל זה לא הנושא. הנושא הוא האחריות החברתית שיש לחברה לקטינים שבה.
יש בגיל הזה דיסוננס: הנפש רכה ולא מנוסה, אבל הגוף מסוגל לעשות הכול, ובני הנוער בטוחים שהם יותר גדולים ממה שהם (עכשיו היזכרו בגיל ההתבגרות שלכם). הפער הזה, בין גוף של מבוגר לנשמה של ילד, הוא הבעיה. הוא המקום שצריך לשמור עליו. זה מקום שגורם לבלבולים רבים שחלקם מאוד לא מוסריים.
***
נכון, יכול להיות שהחברה מעקרת את יכולתם של גבר בן 23 ונערה בת 15 לנהל מערכת יחסים יפה ותמימה, ויש היוצאים נפסדים מכך, אבל התועלת – הגנה מפני כל אותם מקרים של ניצול ופגיעות מיניות ונפשיות שעלולות להתקיים כתוצאה מיחסים בין מבוגרים לקטינים – שווה את ההפסד החברתי. גם בשלילת חירות מסוימת. ואם הכדורגלנים שחשודים בכך שהפרו את ההסכמה החברתית הזאת באמת עשו את המיוחס להם – הם צריכים להיענש.
ופה אנחנו מגיעים לנקודה חשובה בעיניי: האחריות החברתית של החברה שלנו לקטינים שלנו, לא יכולה לבוא לידי ביטוי רק בפרשיות עגומות כמו אלה – רק במצבי הקצה, רק במקומות פגועים כל כך, רק סביב אוהדי כדורגל שמכפישים את הנערות ושולחים להן קללות עסיסיות, ורק סביב השאלה אם היו תעודות זהות מזויפות או לא.
האחריות החברתית סביב עניינים עדינים שקשורים למיניות – ושבעתיים כשהם נוגעים למיניות של נערים ונערות צעירים – צריכה להיות קודם ביופי ובטוב ובמורכבות של הנושא הזה, ולהתבטא קודם כול בחיים עצמם, ובהדרכה ובשיח פתוח איתם. אנחנו הרי יודעים באיזה עולם הם חיים ואנחנו יודעים איזה טלפון חכם מונח להם בכיס הג'ינס, ואנחנו מכירים קצת נתונים על חשיפה לתכנים פורנוגרפיים בגיל צעיר – אז למה שלא באמת נהיה לצידם?
באין מבוגרים מיטיבים, את החלל הזה ממלאת התקשורת והשיח ברשתות החברתיות. שם נערות יואשמו על האופן שבה הן מתלבשות ובכך שהן פתייניות, ושם גם נשמע בנות זוג של כדורגלנים שטוענות שהבנות הן אלה שמטרידות את בעליהן.
אי אפשר שהשיח הציבורי על מיניות יבוא לידי ביטוי רק באירועים כאלו כי הוא מזוהם וחולה ושבור, וכדאי שנתייצב לטובת המתבגרים והקטינים גם מעבר לדיונים על "גיל ההסכמה", ובאופן ניכר בתרבות שגם אנחנו אחראים לחלק מעיצובה.
