מהטור של ריקי ממן בשבוע שעבר ("ארץ זבת חלב", יומן), עלתה תמונה כאילו החקלאות הישראלית היא שריד מעולם רומנטי ישן, שאין לו ערך ומשמעות בעולם הניאו־קפטליסטי. קביעתו המפורסמת של הפרדסן משה סמילנסקי "אם חקלאות כאן, מולדת כאן" – כבר 'פחות'. החיבור לאדמת ארץ ישראל, הייצור העצמי, הופכים לנוסטלגיה שאין לה מקום בכלכלה החדשה. לכן צריך לפתוח את החקלאות לתחרות חופשית, ולהסיר את ההגנות בעלות הארומה הציונית הישנה שזמנה עבר.
מדאיג להיווכח שתמונת עולם זו הופכת לנחלת רבים דווקא בציבור הלאומי והדתי. מה שהטריד אותי לא היו "העצים" שבנטיעותיהם ביקשה הכותבת לקצץ לטובת ייבוא מעצי פרי מחו"ל, אלא היעדר תמונה ברורה של "היער" – הכרה בחקלאות כערך לאומי, דתי וציוני, ומתוך כך הצורך בגיבוש מדיניות לאומית מתאימה. היעדר זה איננו בעיה של עיתונאים, אלא של מובילי וקובעי המדיניות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
לעזאזל האמת: נתניהו שונא אופוזיציה מימין
עצה לשקד: תתחברו לעם בלי התנשאות
מגלים את אמריקה: על עסקת טראמפ, חוזרים בתשובה וסיגריות
במבט רחב יותר, חלק מהבעיה נעוץ בתפיסה של "פוליטיקת החוזה", שיש בה מין עסקה: שמירת הסדר והביטחון ואספקת שירותים, תמורת מיסים ותשלומים. אין ערכי מוסר משותפים, יש רק אוטונומיה וזכויות, והשיקול העליון הוא התועלת היחסית. תפיסה כזו, שנעדר ממנה הערך היסודי של הנאמנות, החליפה את "הפוליטיקה של הברית", כהגדרתו של הרב יונתן זקס. כך אי־אפשר לבנות ביטחון לאומי או מערכת רפואה לאומית, שדורשים גם נאמנות ולפעמים מסירות נפש. וזה גם לא מספיק כדי לבנות חקלאות לאומית.
בכתבה נטען ש"ביטחון תזונתי" באמצעות חקלאות מקומית הוא חלום באספמיה, ולראיה הייבוא הנרחב של מוצרי בסיס – אורז, קפה, תה, סוכר, קקאו, כמעט כל הדגנים, רוב הקטניות ו־90 אחוזים מגרעיני החיטה. מכאן המסקנה שאין לייחס משמעות רבה לייצור המקומי שכן קיים, ויש לאפשרו ייבוא חופשי וגם ייצור חופשי לחלוטין, שיספקו את כל הצרכים באמצעות השוק החופשי ומנגנון ההיצע והביקוש.
בהיבט של הנתונים, הצגה זו לוקה בהטיה והטעיה: בישראל מייצרים 54% מהמזון למאכל בני אדם, ו־90% מהמזון הטרי (שיעור הייבוא של פירות וירקות נמוך מ־5%). מחקר של משרד החקלאות קבע ש"בהינתן שינויים קלים בלבד בתמהיל הנוכחי של הגידולים הצמחיים המקומיים, הם יכולים לספק את רוב המרכיבים התזונתיים המומלצים עבור אוכלוסיית ישראל".
ברוב המקרים הייבוא לא הביא להורדת מחירים, גם אם מיתן נקודתית את המחסור. הנהנים העיקריים הם יבואנים ורשתות שיווק גדולות, על חשבון החקלאים והיצרנים
החשיבה הדיכוטומית והלוגיקה המוזרה, שמוותרת לחלוטין על 'ביטחון מזון' בישראל כיוון שאי אפשר להשיגו באופן מוחלט, איננה מתיישבת עם המדיניות והניסיון העולמיים. מדיניות מאוזנת, שמאמינה בחשיבות של ביטחון מזון, אכן איננה מכוונת לחסל את הייבוא, אלא להסתמך באופן מאוזן על שלוש רגליים לפחות: ייצור חקלאי מקומי, ייבוא, ומלאי במחסני חירום. כך עולה בין היתר ממסמך שהכינו בחברת מקנזי עבור ממשלת יפן. מה שבעיקר חסר כאן הוא תכנון ומדיניות לטווח ארוך, ובהקשר של תכנון התזונה – "תוכנית אב לביטחון המזון". תפיסת הצורך בביטחון מזון התחזקה בעקבות הקורונה, אך היא נכונה גם משיקולי ביטחון במצב מלחמתי.
בהיבט הכלכלי, ברוב המקרים הייבוא לא הביא להורדת מחירים, גם אם מיתן נקודתית את המחסור. הנהנים העיקריים הם יבואנים ורשתות שיווק גדולות, על חשבון החקלאים והיצרנים.
מעבר לכך, המחשבה שחקלאות זהה לענפים כמו קוסמטיקה וטקסטיל, איננה מתחשבת באופי הענף, שמצריך בדרך כלל תכנון כולל וארוך טווח: אם רוצים ש"צל עץ תמר" לא יהיה רק מילים בשיר של זוהר ארגוב אלא גם יוציא פרי בעל ערך כלכלי, נדרשות שבע שנים. לא ניתן לכווץ ולהרחיב את החקלאות באחת. בעיה מרכזית נוספת, כפי שהסביר בעבר גם ראש הממשלה נתניהו, היא שחלק מרכזי של מחירי התשומות – הקרקע, המים, העבודה – מנוהל על ידי המדינה וכמעט אינו נתון להשפעה של היצרנים, קרי החקלאים. לפיכך כלכלת שוק חופשית לחלוטין בתחום החקלאות היא פנטזיה בלתי מציאותית.
אכן, המדינות המתקדמות משקיעות בחקלאות המקומית יותר מאשר בישראל: ממוצע התמיכה הממשלתית בחקלאות במדינות ה־OECD עומד על בין 15 ל־20 אחוזים, ואילו בישראל פחות מעשרה אחוזים. מדינות אלו רואות את החקלאות לא רק כענף כלכלי, אלא גם כחלק חשוב מהביטחון הלאומי. המגמה המדאיגה של צמצום מספר החקלאים העצמאים לכ־12 אלף ועליית גילם הממוצע ליותר מ־60, תוך הזדקנות שיטתית ללא דור ממשיך – חייבת להשתנות.
אמת, גם החקלאים נדרשים לריענון פרדיגמות ולהתחדשות. נכונה למשל הטענה שנדרשת יותר תמיכה ישירה במקום בהגנה של מכסים ומכסות, אך יש לעשות זאת באופן מושכל, מדורג וזהיר, שמאפשר התאמות וביטחון לחקלאים.
כדי לקיים את דברי עמוס הנביא "ונטעתים על אדמתם ולא יִנָתשו עוד מעל אדמתם", דרושים חזון, "רוח אחרת" ומדיניות לאומית מתאימה, רחבה וארוכת טווח גם בתחום החקלאות.
"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו. לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי. כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים, ממש כמו בארצות הגולה". נכון, כתב את המילים הללו א"ד גורדון לפני כמאה שנה. אבל אם זה כבר פאסה, אז מי אנחנו בעצם ומה אנחנו עושים כאן?
אמיתי פורת הוא מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי
