שני גברים איבדו את חייהם בשבועות האחרונים בגלל אלימות משטרתית, כאן ובארה"ב, וקווי הדמיון ביניהם ראויים לדיון. האחד הוא תושב ירושלים איאד אל־חאלק, גבר בן 30 על הקשת האוטיסטית, שנורה למוות בידי שוטרים בעיר העתיקה כשהלך כמדי יום למרכז אלווין לבעלי צרכים מיוחדים. השוטרים סיפרו שהרגישו מאוימים משום שידו של אל־חאלק הייתה מוסתרת ועטויה כפפה. הם קראו לו לעצור אבל הוא ברח. השוטרים דלקו אחריו וירו בו למוות בחדר אשפה.
בארה"ב, כשבוע לפני כן, שוטר אמריקני במיניאפוליס חנק למוות את ג'ורג' פלויד, גבר שחור. במשך דקות ארוכות הוא ריתק את צווארו למדרכה באמצעות ברכו, כשידיו בכיסים. חבריו לכוח סייעו לו. בין שנרצה ובין שלאו, בין שנהיה מודעים לכך ובין שלא, סמיכות הפרשיות וקווי הדמיון יוצרים אצלנו השוואה מיידית. קשה לא להקיש ממקרה אחד לשני, ובכל זאת יש תהום של הבדלים ביניהם.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
האוזר: "איחוד משפחות" ייאסר לא רק ממניעי ביטחון
"אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי"
קובעים עובדות בשטח: התשובה הפלסטינית לעסקת המאה
הרג אל־חאלק הוא טרגדיה. רצח פלויד הוא רשע. גזענות פשוטה, טהורה, מעוררת בחילה. תוכלו לומר ששניהם איבדו את חייהם בגלל אלימות משטרתית, אבל זו ראייה פשטנית של המציאות. השוטרים במקרה הירושלמי פעלו במציאות ביטחונית מורכבת. אם יש בעולם "מציאות סטרילית", המציאות במזרח הבירה רחוקה ממנה מאוד. התיאור שלפיו "בעל צרכים מיוחדים נורה על ידי כוחות משטרה כי סירב לקריאתם לעצור" – שגוי. הוא חוטא לשוטרים הנמצאים בסכנה יומיומית במזרח ירושלים, מאוימים על ידי בני עם אחד בלבד. הטרגדיה מקרית, ויוצאת מן הכלל. שוטרי משטרת ישראל אינם מסתובבים בערים ויורים בבעלי צרכים מיוחדים. הם שומרים על הביטחון ועל החוק. האם האצבע על ההדק קלה מדי? ייתכן. האם היא משתמשת בכוח מופרז? יכול להיות. אבל מכאן ועד להגדרת המקרה כרצח גזעני בכוונה תחילה, צריך עיוורון מלידה וניתוק מהמציאות.
גזענות – זו התופעה המכוערת שעולה מהתמונות מארה"ב. כמה קשה ורע להיות שחור בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. "השיחה" שכל אם לילד שחור צריכה לנהל איתו כדי להכין אותו לחיים בארה"ב מבהירה את הזוועה: לא להסתובב עם ידיים בכיסים. לא לשים קפוצ'ון על הראש. לענות לשוטר ב"כן אדוני" ו"לא אדוני". לא לפנות לשוטר אם הלכת לאיבוד. אם שוטר מבקש ממך תעודת זהות, בשום אופן אל תשלח יד לכיס; תבקש ממנו לעשות את זה. במפגש עם שוטר אל תזוז, ובטח אל תנסה לברוח. ובחרת בחיים.
קו הדמיון היחידי שאפשר לגזור בין שתי הטרגדיות הוא החיים הקשים של המיעוט. לא הייתי רוצה להיות שחורה בארה"ב. המוזיקאים הטובים ביותר, השופטים, הרופאים ואפילו נשיא אחד לא הצליחו למחוק גזענות עמוקה ודוחה. אבל גם לא הייתי רוצה להיות ערבייה ישראלית. החיים של ערביי ישראל קשים יותר מאלו של היהודים כאן, בזה אין לי ספק. מצד שני, בניגוד לשחורים בארה"ב, אצלנו שנים של טרור, של זריעת פחד ושכול, עוררו אי־אמון וחוסר רצון לשילוב. רציתם להפחיד? הצלחתם.
היו מי שניסו לגייס את ההרג הטרגי של אל־חאלק לצורך הבערת השטח. ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, טען ש"אי אפשר לנתק את הרצח של איאד מהשגרה של מיליוני פלסטינים. השוטרים צריכים להינמק בכלא, אבל הצדק האמיתי ייעשה רק עם סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית".
למרות העיוות המחשבתי, יש משהו במה שעודה אומר: הסיבה לכך שהיו במקום שוטרים חמושים ודרוכים שהרגישו מאוימים, היא שאיפתם הלאומית של הפלסטינים לכונן מדינה במקום חלקים מישראל. אם לא יקבלו אותה על מגש של כסף, הם ימשיכו לשפוך את הדם שלנו. זו גזענות לאומנית. אז האם "כל פשעו של אל־חאלק היה שהוא לא הבין מה השוטרים מבקשים ממנו ונבהל", כדברי מאמר המערכת של עיתון הארץ? לא. אל־חאלק לא פשע כלל. פשעו בני עמו שבחרו בדרך הטרור. זה הפשע שהוביל אותנו להיות דרוכים וחמושים, ולירות במי שנוהג באורח חשוד. זה לא הטבע שלנו, זו לא דרכנו, ואני משוכנעת שהשוטרים המסכנים שטעו לא ישנו מאז.
