עיקר התחלואה והתמותה הקשה ממחלת הקורונה הייתה של קשישים, אך נראה שלא הקורונה אלא הנחיות הריחוק הן אלו שהובילו למותם בחלק מן המקרים. הצוות במחלקות הקורונה היה מוגבל מאוד ועמוס, והתקשורת עמו הסתמכה על אמצעים אלקטרונים שהקשישים לא יכולים להשתמש בה. קשישים, קל וחומר תשושי הנפש שבהם, מוגדרים כחסרי ישע בהיותם זקוקים לטיפול סיעודי גריאטרי. הם זקוקים, כמו ילדים, לטיפול צמוד בכל הפעולות הבסיסיות של חיי אדם. לעתים חולה קשיש חסר ישע זקוק להחלפת בגדים וחיתולים ולרחצה, להנעתו לצורך מניעת פצעי לחץ ועוד. גם אם הקשיש אינו תשוש נפש אך חלש (בשל המחלה או הזקנה) הוא זקוק לעזרה באכילה, שתייה והליכה לשירותים. המשמעות: הקשיש או הקשישה זקוקים לבן משפחה, עובד סיעוד או מתנדב שיעמוד לצידם ברוב שעות היממה, נוסף על הצוות המטפל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא רק יקר: ריבוי משרדי הממשלה יפגע גם בשירות לאזרח
– "אלוהים שלח מכה": הבידוד עולה ביוקר למבוגרים
– חור בהשכלה: הסודות והשקרים של עולם האקדמיה
בשל כללי הבידוד בבתי חולים בניו יורק, בלונדון ובאמסטרדם, אפשרות זו נמנעה מן הקשישים ועל כן הגיעו לבני משפחותיהם עדויות שיקיריהם בני הגיל השלישי רעבו במשך שלושה ימים משום שלא הגישו להם אוכל, יש הסבורים שיקיריהם מתו מרעב ולא מן המחלה. לצערנו, גם בישראל, למרות מסירות הנפש של הצוות, סיפרה משפחה שאביה שאושפז במחלקת קורונה אינו יכול להחזיק כוס ולשתות לבד. מצבם של שומרי השבת הוחמר מאוד היות שלא היה אפשרי להתקשר לבני משפחה כדי להתריע על מצוקה. באחד מבתי החולים קשיש מאושפז צלצל בפעמון במשך ארבע שעות עד שאיש צוות ניגש אליו כדי להגיש לו משכך כאבים.
ייתכן אם כן שחלק מהתמותה באוכלוסייה זו נובעת מהיעדר הטיפול השוטף כמפורט לעיל ולא בשל המחלה עצמה. מעבר לכך, אפשר לתאר את האימה שחשו קשישים, בעיקר חולי דמנציה, עקב בדידותם וניתוקם מבני משפחותיהם וממקומם המוכר, ובראותם דמויות בלתי מזוהות עטויות חליפות בידוד. עבור מי שמכיר מחקרים על הנזקים הקשים שהבדידות גורמת לבריאותם של בני אדם, אימה זו אינה דבר של מה בכך, קל וחומר לקשישים וחולי דמנציה.
הצוות הרפואי מאותגר מאוד ואינו תמיד יכול לסייע לחולים הגריאטריים במצבים אלו, מה אפשר לעשות? בקוריאה הדרומית למשל למדו שאפשר למגן את המלווה הצמוד לאדם והכשירו אנשים שילוו את הקשישים בתקופת הבידוד. בני משפחה או מלווים אחרים הוכשרו לכך ולעתים אף עברו לגור בבתי האבות וכך הם מילאו את החלל בטיפול. אני משערת שבעת הצורך יהיו מלווים רוחניים שיסכימו, אם יוכשרו, למלא את החסר הזה עבור אלו שאין להם קרובי משפחה או עובדי סיעוד הצמודים אליהם. כשם שילדים ואפילו בני נוער מלוּוים בידי הוריהם במחלקות כדי שלא יחלו וימותו בשל חוסר טיפול בסיסי, כך חולים מבוגרים שאינם מסוגלים לדאוג לצרכיהם האישיים הבסיסיים, תמיד צריכים להיות מלווים בידי קרובי משפחה, עובדי סיעוד, מלווים רוחניים או מתנדבים. גישה זו יכולה להפחית מאוד תחלואה ותמותה ואפשר להקיש ממנה לא רק בנוגע לטיפול בחסרי ישע, זקנים וילדים כאחד, אלא גם בנוגע לחשיבות הטיפול של בני משפחה בחולים ובהימצאם ביחד בתקופת הבידוד, לרבות במלוניות ובבתי חולים.
התובנות שלעיל נכתבו מנקודת מבטי בהיותי מלווה רוחנית וראש תוכנית להכשרת מלווים רוחניים. במסגרת תפקידי אני מדריכה את תלמידי התוכנית ואת בוגריה כיצד להפיג את בדידותם של חולים וקשישים (וכן ליווי בני אדם המשתייכים לקבוצות אוכלוסייה אחרות) באמצעות שיחות ופעילות רוחנית, דתית או תרבותית־חילונית המותאמת לאדם שאותו הם מלווים. בעת שיאה של המגיפה תלמידינו ובוגרינו עבדו, התנדבו או התמחו פנים אל פנים או מרחוק באמצעות התקשורת הטכנולוגית במפגש עם חולים במחלות שונות ועם קשישים ובני משפחותיהם. בדבריי ביקשתי לפרוש את הדאגה הגדולה בעיקר לאוכלוסיית הקשישים, את הדאגה למצוקתם שנבעה מעצב וממבוכה ומהיעדר תמיכה אישית משפחתית, הן בבתי האבות והן בבתי החולים, כפי שהשתקפה מעדויות של חברים בצוותים הרפואיים ושל מנהלי בתי האבות שעמדו עמי בקשר.
ד"ר עינת רמון היא מנהלת תוכנית מרפא להכשרת מלווים רוחניים במכון שכטר בירושלים.
