פסק הדין של בג"ץ, אשר פסל את צו ההריסה שהוצא לביתו של חבר חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הי"ד, הוא פסק דין מסוכן מאוד. פסק הדין חותר באופן ממשי, לראשונה מזה שנים, תחת עצם העיקרון של שימוש בהריסת בתי מחבלים ככלי הרתעתי למניעת טרור. זאת אחרי שבעבר כבר נקבע פעמים רבות שתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום מתירה למפקד הצבאי לעשות שימוש בכלי הזה לצורך הרתעה במקרה של מחבלים שביצעו פיגועים רצחניים.
זה לא סוד שלא כל שופטי בית המשפט העליון אוהבים את תקנה 119. חלק מהם כבר רצו בעבר לקבוע שאסור לצה"ל להרוס בתי מחבלים תוך הסתמכות על התקנה הזו. לטענת המתנגדים, מדובר בפועל בענישה קולקטיבית שלא פוגעת במחבלים (שנמצאים בדרך כלל בשלב הזה או בקבר או בכלא) אלא בבני משפחותיהם שלא פשעו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
היועמ"ש יסביר: מה המדיניות לגבי הרס בתי מחבלים
צה"ל הרס את בתי הרוצחים של דביר שורק ז"ל
איך פרקליטת המחבלים יכולה להיות יו"ר ועדת בתי הדין הצבאיים?
למרות זאת, לבקשת גורמי הביטחון, שמאמינים שמדובר בכלי הרתעתי חשוב שעשוי למנוע פיגועי טרור, בג"ץ אישר את השימוש בכלי הזה של הריסת בתים. ההגיון ההרתעתי, אגב, פשוט למדי. אדם מוכן לעשות דברים קשים ולשלם עליהם מחיר כבד (מאסר או מוות). אבל רוב בני האדם הנורמליים לא מוכנים לפגוע בבני משפחתם הקרובים להם ביותר.
במשך השנים האחרונות התיישרו שופטי בג"ץ, גם המתנגדים, עם הפסיקה המנחה. אולם כעת מצאה השופטת ענת ברון, מתנגדת ידועה של הריסת בתי מחבלים, הזדמנות לאוורר את עמדתה ולפגוע בכלי החשוב הזה למאבק בטרור. מי שנתן לה את ההזדמנות לכך היו גורמי הביטחון והמשפטנים, אשר השתהו זמן רב עם הוצאת צו ההריסה. חמישה חודשים מהפיגוע ושלושה חודשים מזמן הגשת כתב האישום נגד המחבל. ברון רכבה על ההשתהות הזו וניצלה אותה כדי לתת פסק דין שחותר, כאמור, נגד עצם העיקרון.
לצורך זה יצרה ברון תעלול לוגי משונה מאוד: "צו ההריסה שבו עסקינן מכוון להריסת הבית שבו מתגוררים רעייתו של עטאונה ושלושת ילדיו הקטינים, שהינם חפים מפשע ולא גילו כל מעורבות בפיגוע – לא לכתחילה ולא בדיעבד. כבר מטעם זה קיים חשש ממשי לכך שצו ההריסה משמש כסנקציה עונשית גרידא, ולא לכך נועדה סמכות הריסת הבתים הנתונה בידי המפקד הצבאי מכוח תקנה 119".
כלומר, מעצם העובדה שבני המשפחה לא היו מעורבים, לא מגיע להם עונש וכל סיבת ההריסה היא רק הרתעה, היא זו שמוכיחה לטענת ברון שמדובר בצעד ענישתי. איך הקפיצה הלוגית הזו מתיישבת? לשופטת ברון הפתרונים. ברון הוטרדה כאמור גם מהזמן שחלף. הנקודה היא שאפילו היא הכירה בעובדה שהעיכוב נבע מהצורך לבחון היטב את ההצדקה להוצאת הצו. וכך יצרה ברון בפסיקתה מעין "מלכוד 22", חמור מאוד. צו הריסה יש לבחון בזהירות, אם בוחנים אותו בזהירות חולף זמן, אם חולף זמן צו ההריסה כבר איננו סביר וממילא יש לבטלו. אתם הבנתם את זה?
לעמדתה המסוכנת של השוטת ברון, אף שלא לכל נימוקיה, הצטרף גם השופט פוגלמן, עוד מתנגד ידוע של הריסות בתים. יחד יצרו שניהם כרסום מסוכן מאוד בכלי ההרתעתי המרכזי שקיים בארסנל של כוחות הביטחון נגד מחבלים רוצחים.
מול עמדת שניהם נותר בודד השופט דוד מינץ, שדעת המיעוט שלו ביקשה לאחוז בעקרון הפשוט המסמיך את צה"ל להרוס בתי מחבלים. מינץ ענה גם לטענות האחרות, והדגיש כי הזהירות בהוצאת צו ההריסה לא יכולה להיות נימוק לביטולו. חבריו להרכב לא השתכנעו.
ושוב מתברר שבבג"ץ ישנם שני מחנות. מחנה שדואג לזכות המגורים של בני משפחות המחבלים, ומחנה שני שדואג יותר לחיי אדם של יהודים. פסק הדין הזה, והמון פסקי דין לפניו, הראו ששופטים אמנם פוסקים רק לפי עמדותיהם ה"משפטיות", אבל קריאת המציאות שלהם, כלומר הדרך שבה הם מנתחים את העובדות, מושפעת עמוקות מעמדותיהם הפוליטיות. אם אנחנו לא רוצים שבג"ץ ימשיך לכרסם באפקטיביות המאבק נגד הטרור, צריך לדאוג שמי שישב בבית המשפט העליון יהיו מי שחיי יהודים חשובים להם יותר מאשר זכותם של בני משפחות המחבלים לגור בשלווה בבתיהם.
