"יהירות החזון של האליטה המשוחה בשמן אינה נובעת רק מכך שמדובר בחזון, אלא מתחושתה שהיא נמשחה בשמן מוסרי למלוך". זוהי אחת ההשלכות של "תחושת הרוממות-העצמית", הגדרה שנתן תומס סואל בספרו "המרדף אחר צדק קוסמי" (סלע-מאיר). השלכה שיכולה להסביר את ההדרה של מגזרים מסוימים מיחידה צבאית, כפי שתיארה רחלי מלק-בודה, בכתבתה "במעגל סגור: כך התייחסו במשך שנים לדתיים בגל"צ", שהופיעה במוסף "דיוקן" השבת. מלק-בודה חשפה ותיארה את שיטות הקבלה לגל"צ ודרכי סינון המועמדים וסימונם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניסיון מתמשך שנועד לכישלון: גל"צ מזיקה לצה"ל
– גלי צה"ל – הבית של השמאלנים
– צה"ל קורא לדרוזים והגיע הזמן שגם החברה הישראלית
לעומת הרוממות העצמית שאפפה, או שמא אופפת, את קברניטי התחנה, התחושה שעלתה מהכתבה בדיוקן הייתה של דז'ה וו. סימון פוליטי בצבא היה מקובל בעת הקמת המדינה כאשר יוצאי האצ"ל והלח"י זכו למספר צבאי ייחודי עם קידומת המסגירה את עברם כ"פורשים". הקידומת הזו מנעה את קידומם של לוחמים ומפקדים בעלי עבר בעייתי מבחינת בן-גוריון, ואילולא הכתבה ב"דיוקן" יכולנו עוד לשגות באשליות שהימים הללו חלפו להם מארצנו.
החשיפה הזו לבדה היא סיבה מספקת לסגור את היחידה הצבאית שמעלה באמון הציבור וחיללה את המושג "צבא העם". הדברים נכתבים על רקע הצעת החוק להפרטת גלי צה"ל שהונחה לפני מספר ימים על שולחן הכנסת. מילת הקסם "הפרטה" היא אולי העילה למהלך זה, אך הסיבות הנוספות לצעד נדרש זה כאמור, הן יסודיות יותר, ובכל מקרה התקציב שייחסך מהמהלך ייעלם בקפלי השומן של מערכת הביטחון.
בהאזנה לגל"צ נדמה לעתים שבתחנה, השוכנת ברחוב יהודה הימית ביפו, הפנימו יתר על המידה את שם הרחוב שאותו הציע זאב וילנאי. "יהודה הימית" הוא כיתוב, שהתברר כמזויף, שהופיע על מטבע רומי (יש להבהיר כי מטבע "יהודה השבויה Ivdaea Capta" מוכר בספרות המדעית). על המטבע נראית יהודייה יושבת בוכייה תחת עץ תמר, לאחר שהאימפריה הרומית הכריעה את יהודי יפו וכבשה את העיר מידיהם. תאורו של יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות היהודים" על יהודי יפו ש"לא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה", משקפים את רוח התחנה. קשה לדעת אם הפרובינציאליות הזו, השוררת בתחנה הנושאת את שם צה"ל, הביטוי המובהק ביותר לריבונות ועצמאות לאחר 2000 שנות גלות, היא טרגדיה או אירוניה.
מאחר ובכתבתה של מלק-בודה צוינה תוכניתו של יואב קוטנר, ניתן להזכיר את הסלחנות שגילו כלפיו כשהקדיש ב-88' את הקטע של "הפינק פלויד" – "יום אחד אחתוך אותך לחתיכות קטנות" – לרב לוינגר. ניתן רק לשער מה היה עולה בגורלו של שדרן בגל"צ שהיה מייחד שיר שכזה לחתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת, אם בכלל היה יכול לצמוח להם אחד כזה.
אבל לא רק בשל הכניעות והמוסר הכפול יש להפריט את גל"צ, כפי שמבקשת הצעת החוק של חה"כ שלמה קרעי. בעולם אוטופי זו אכן הייתה סיבה מספקת, אך לא ביקום בו האידיאליזם נותן את הטון, והמוסר מוצא עצמו מבולבל או מובס בלהטיהם של הטהרנים והצדקנים.
הנחיצות בסגירת התחנה נובעת גם מדברי אבי בניהו, מפקד גל"צ לשעבר, שאמר: "אין דבר כזה בשום מקום בעולם… בכל מדינה אחרת זו הכרזת הפיכה. מדובר באנומליה שלא הצלחתי להסביר לאף אחד מאורחיי הזרים שביקרו בגלי צה"ל". יש מקום להניח כי גם לאהוד ברק, שכרמטכ"ל ניסה לסגור את התחנה, הייתה ברורה אנומליה זו.
אם רואים בישראל מדינה נורמלית, ומקשיבים לארס וההרס הבוקע מגל"צ נגד המדינה וערכיה, יש מקום לתהות האם לא מתרחשת לפנינו "הכרזת הפיכה". אין מדובר ברעיון מופרך מבחינת השמאל הישראלי, שכן חתרנות אינה זרה לו. תופעה שכזו כבר התרחשה בשנים הראשונות למדינה והיא מתוארת בביוגרפיה שכתב זאב צחור על יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר. בספרו, "חזן – תנועת חיים", כתב צחור כי הסליקים שנחפרו לאחר הקמת המדינה, ושהתגלו במספר קיבוצי השומר הצעיר, נועדו "לקדם אפשרויות שבן־גוריון, בברית עם הימין, יחליט לסייע לאויבי בריה"מ".
לאחר שלוש מערכות הבחירות שעברה המדינה, שמעליהן ריחפה כל העת רוח של מהפכת קצינים, נראה שהגיע הזמן להיות נורמליים, ולא אנומליים. מכיוון שכבר הוחלט על ביטול תפקיד הרקדן בצה"ל, ולשמע הקול הצורמני והאחיד העולה מ"גלי יהודה הימית", נראה שהגיע הזמן לבטל גם את מקהלת הצבא האדום.
