בחודשים האחרונים ישראל נשטפת במאמרים, ראיונות, מכתבים ועצומות של בכירי מערכת הביטחון מימין ומשמאל שחרדים לגורלה של המדינה והדמוקרטיה. אלופים בצה״ל, בכירים במוסד ובשב״כ, מפקדים ולוחמים שהגנו על המדינה ועצבו את דמותה הביטחונית של ישראל חוזרים למפה על אזרחי. אחרי הקמפיינים משמאל של ״מפקדים למען ביטחון ישראל״ קמה בצד הימני של המפה תנועת ״הביטחוניסטים״.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–"רשב"י לא התכוון שיעשו מסחרה מהנרות והשמן"
–חמושים ברחובות: כיצד יגיבו ברש"פ למחאה האלימה?
–"לחרות ירושלים": כך התנהל מרד בר כוכבא בגיבויו של רשב"י
מספר החברים בתנועות מעורר הערכה, מאות בכירים שיצאו ממערכת הביטחון ופיארו את המטכ״ל שלנו לארוך השנים מתגייסים לטובת הובלת שינוי. לכולם מכנה משותף, גברים ערכיים ביותר שלחמו במלחמות ישראל, פיקדו על המבצעים הגדולים בהיסטוריה שלנו, והיו חלק מפעילויות מבצעיות עלומות שם וכותרת. כולם אבדו בדרך חברים אהובים ופקודים יקרים, וכולם ללא יוצא מן הכלל, ראויים להיקרא גיבורים. עד כאן המכנה המשותף.
בין שתי התנועות הבדל אידאולוגי תהומי, ובינו לבין הדרגות על הכתפיים אין שום קשר. שתי התנועות, גם אם ינסו להתנער מכך, הם לא תנועות ביטחוניות כי אם תנועות פוליטיות נטו. ברור שכולם חרדים לביטחונה של מדינת ישראל אבל כולם גם שייכים למחנה פוליטי כזה או אחר. בחודשים האחרונים נפגשתי עם שני הצדדים, מצד שמאל בכירי ״מפקדים״ ומצד ימין ״הביטחוניסטים״.
'מפקדים למען ישראל' היא תנועה ותיקה ופעילה מאוד. בכיריה ניסחו את המצע והאמירה של התנועה בכל הקשור לתפיסה הביטחונית. נראה שהחרדה שלהם ממהלך של החלת ריבונות היא אותנטית, הם באמת מאמינים באמונה שלמה שזה צעד מסוכן לביטחון המדינה. יחד עם זאת, התרשמתי שהם חרדים לתחומים פוליטיים כמו קיומה של הדמוקרטיה ולדרכו של ראש הממשלה נתניהו ופועלים להשפיע בתחומים האלו.
ההסברים שלהם נגד החלת הריבונות הגיוניים, אבל השאלה הגדולה היא האם הידע שיש ברשותם כיום מספיק כדי להכריע בסוגיה הזו. כדי לבסס את עמדתם הם נוהגים להשתמש בתיאורים ציוריים רבים אודות מבצעי העבר שלהם וסיפורי מורשת קרב מעוררי כבוד, רק שלא ברור מה התרומה של השתתפות במבצע אנטבה לניתוח מדיני של סיפוח הבקעה או חילופי השטחים ביהודה ושומרון? האם נתונים או טיעוני נגד יצליחו להזיז אותם מדעתם? אני בספק.
גם ״הביטחוניסטים״ עטורי עבר ביטחוני מרשים ואין ספק בכך שהם ראויים לדרגות הבכירות. הם היו חלק בלתי נפרד מבניית העצמה של מערכת הביטחון והם בעד הצלחתה של מדינת ישראל. כל הביטחוניסטים משתייכים לצד הימני של המפה הפוליטית ובניגוד לחברים משמאל הם בדרך כלל מחזקים את נתניהו, כשהביקורת היחידה שלהם כלפיו היא שהוא לא מספיק ימני, לא מספיק אגרסיבי במהלכים שלו ומוותר למערכת המשפט ולשמאל הישראלי.
הם מבקרים בחריפות את כוונת נתניהו להגיע להסדרה עם חמאס בעזה, "תן לערבים אצבע ירצו את כל הזרוע" ומתנגדים לעסקת שחרור מחבלים תמורת שבויים, "למדנו מעסקת שליט שזו הייתה טעות, רק כוח וסנקציות על עזה יביאו את הבנים. אנחנו מבינים את איום ההסלמה אבל מדינה שמפחדת מהחמאס היא מדינה חלשה ומורתעת. בנוסף, הם חוששים מהפספוס ההיסטורי הטמון בדחייה של תוכנית המאה, וקוראים להנהגה לא להיבהל מהקולות המתנגדים להחלת הריבונות, "גם בגירוש מגוש קטיף מערכת הביטחון הבהילה אותנו שאם לא נפנה לא נעצור את הטרור ותראה מה קרה". גם במקרה של הביטחוניסטים אני בספק אם נתונים או טיעוני נגד יצליחו להזיז אותם מדעתם.
תנועות פוליטיות זו תופעה מבורכת וחשובה לשיח הדמוקרטי בישראל במיוחד כאשר חבריה הם גנרלים במיל'. אבל לא פחות חשוב לזכור שזוהי תופעה פוליטית ולכן, על אף גבורתם, עמדתם בנושאי ליבה אינה מקצועית אלה, ובכן, פוליטי. האם גנרל כזה או אחר צודק? השאלה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה בוחר להסתכל.
