לא היה שום צורך לכסוס ציפורניים השבוע לקראת החלטת בג"ץ בעתירות נגד נתניהו וההסכם הקואליציוני. הדיון כולו היה הצגה אחת גדולה, וגם יצירת המתח באמצעות משיכת פסק הדין עד הרגע האחרון הייתה חלק חשוב ממנה. התכלית ברורה: שופטי בג"ץ, מנופחים מחשיבות עצמית, ניסו להראות לנו שהם עדיין שולטים כאן, שהם יחליטו וששום דבר לא יכול לקרות פה ללא אישורם. הא ותו לא.
היה ברור כשמש מה תהיה החלטת בג"ץ. החוק ברור ולא הייתה עילה משפטית לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. כדי להעריך מה יהיה פסק הדין לא היה צורך להבין במשפט אלא רק בפוליטיקה, ומבחינה פוליטית בג"ץ לא היה יכול להחליט אחרת, משום שהציבור כבר החליט והכריע. הציבור החליט באמצעות נציגיו בכנסת, ברוב של כמעט שני שלישים, שהוא חפץ בממשלת אחדות, ושבראשה יעמוד בנימין נתניהו. כן, הוא ולא אחר. העם החליט, וגם בג"ץ, בפוזה צדקנית, לא יכול להחליט אחרת, ומי כמוהו ידע זאת.
כן, בסוף ה־D9 הופיע, וה־D9 הזה היה העם. הציבור, שהציג השבוע את בג"ץ ככלי ריק. חותמת הגומי של השופטים לא הייתה נחוצה לאף אחד חוץ מלבית המשפט עצמו, לשם טיפוח החשיבות העצמית שלו ולשם הפגנת הכוח שהוא נטל לעצמו בשרירות לב. אבל כצפוי, בג"ץ לא העז להמרות את פי הציבור. "הכרה במגבלות הכוח", אוהבים לקרוא לזה בשמאל הפרוגרסיבי.
אבל לא רק משיכת "האישור" עד הרגע האחרון ויצירת מתח מלאכותי היו חלק חשוב מהצגת התכלית וממפגן הכוח של בג"ץ, אלא גם השידור הישיר של הדיון החצוף והמיותר בזמן אמת. היו שהתמוגגו מנחת נוכח הפתיחות המפתיעה של בג"ץ בנכונותו לפתוח את דלתות המקדש בפני ההמון הנבער מדעת. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", התפייט על כך מישהו. אבל לא צריך להתפעל יותר מדי ממפגן הפתיחות הזה, במיוחד כשכולנו יודעים מה מתחולל במסדרונות האפלים של בג"ץ ואיך ממנים אצלנו שופטים בשיטות שהסובייטים לא היו מתביישים בהן.
מפגן הפתיחות הזה דומה למפגן שערך אחשוורוש בזמנו, וההיגיון של השניים זהה. המשתה הגדול בשושן לכל שריו ועבדיו של אחשוורוש, שבו פתח המלך את דלתות ארמונו בפני "כל העם הנמצאים בשושן הבירה", לא נערך בגלל דמוקרטיה, פתיחות ושקיפות. הוא נועד להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". המשתה הגדול ההוא נועד להראות להמון העם מי כאן בעל הבית, מי מחליט, עד כמה הוא עשיר חזק ומפואר, ועד כמה שלטונו יציב ובלתי ניתן לערעור. אותם מניעים גרמו לבג"ץ לשנות מדרכו ולהזמין את הציבור לשזוף את עיניו בהתנהלותו המלכותית בתוך ארמונו.
כל עוד הציבור היה מפוצל פוליטית במרכז, ימין מול שמאל במשקל שווה, שופטי בג"ץ היו יכולים להיכנס ברווח שביניהם, לקחת את המושכות לידיהם ולהשתלט. זו ה"לקונה" שהם נכנסו אליה והרחיבו אותה לשם האדרת כוחם וטיפוח האגו שלהם. כשהתפצל השמאל הישראלי והתרסק לרסיסים, והחלק הלאומי והאחראי שבו החליט להכיר במציאות ולשתף פעולה עם גוש האתוס היהודי, הבין בג"ץ שאין לו ברירה אלא להכיר גם הוא במציאות. הדיון של בג"ץ השבוע לא נועד לייצר הכרעה אלא לייצר הרתעה ולשמר שליטה.
אבל אסור להיות תמימים. בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים כדי להפגין את כוחו – כמו לדוגמה בנושא המסתננים, ובנושא המאבק בטרור ועוד. אבל בסופו של דבר הוא ייאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלות כוחו. כמובן, הוא לא עומד לוותר על השלטון בקלות רבה; קואליציית האתוס היהודי שתעמיד לנו בשבוע הבא ממשלה תצטרך לעזור לו בכך, וזה לא יהיה תמיד קל. אבל גם אם שופטי בג"ץ תאבי שלטון, כבוד וכוח, הם ייאלצו להשלים עם העובדה שלא בהם בחר העם, ושאנחנו עדיין בדמוקרטיה פרלמנטרית. זו באמת המשמעות החשובה יותר של החלטת בג"ץ השבוע: שכשהציבור מתאחד ומכריע באמצעות נבחריו את המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל, ברוב גדול, בג"ץ נאלץ להרכין בפניו ראש. גם בלי D9.
