אמנם נתוני התחלואה של השבוע האחרון מעודדים, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים עכשיו לצאת במבצע (להרוג את) סבתא. משרד הבריאות התיר ביומיים האחרונים ביקור משפחות קרבה ראשונה אבל לא צייד את הציבור בכללי בעשה ואל תעשה. הציבור קיבל למעשה כותרת, אותה פירשו רבים כהנעה לפעולה של השתחררות ופריקת עול נוסח: לכו, בהמוניכם לבקר את סבא וסבתא כי זה מותר. יותר מזה לא היה צריך לשמוע העם החם והמחבק שלנו, כדי להסתער. ממש האיקאה של המשפחתיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– ברוריה משדרות, דעתך אינה חשובה לנו
– מיגון דיגיטלי: כיצד תשנה המגפה את החברה החרדית?
– סבא וסבתא, חבשו מסכה והתכוננו: הנכדים בדרך
אבל מה שהפריע לי במיוחד זה הפומבי לפורקן חסר האחריות הזה שנתנה אחת הכתבות המרכזיות ששודרה אמש בחדשות 12. הכתבה של לירון זייד ליוותה שלוש משפחות בביקור הראשון אצל סבא וסבתא. ככזו, היא הייתה בנויה כמו אירוע שהולך ומסלים עצמו לדעת: מן מעבר הדרגתי ממשפחה ראשונה שפחות או יותר שמרה על כללי הריחוק מהמבוגרים, משפחה שניה ששמרה פחות ופחות על מסיכות אבל אז הגיעו למשפחה שלישית הבאר-שבעית, שפרצה את כל המחסומים.
וכך, הורים וחבורת ילדיהם הקטנים נצפו בכתבה כמעט קורעים את דלת הכניסה מציריה ללא מסיכות ונכנסים בשעטה לדירה של סבא וסבתא. הסבתא, בעלת כישורי הסתערות שכנראה עוברים בגנים, ניגשת אליהם ומחבקת ומנשקת אותם חזק אל ליבה בעוד לירון זייד מתרץ בגוף הכתבה את התנהגותם בכך שהם "היו כל כך נסערים, ששכחו בכלל את כל הנהלים ולא הורידו לרגע את הידיים זה מזה, בעיקר סבתא תמי". סבתא תמי כמובן לא פספסה גם חיבוקים ארוכים עם בתה שבהריון, בעצמה מי שהקורונה גזרה עבורה הנחיות מיוחדות להישמר.
געגועים לחיבוקים חמים. אין אנושי מזה. הלב נחרך לי עוד כשהסבא הראשון בכתבה פתח את הדלת ואמר: "ש-א-לום!" בטון הסבאי החם שכולנו כל כך שוחרים אותו כבר שבועות. ועדיין, מדובר בחוסר אחריות ציבורית של עורכי החדשות. זייד ואחריו גם קרן מרציאנו באולפן אמנם ניסו לדבר על החשיבות של שמירת מרחק, ועל הכללים שעוד בדרך, אבל מי בבית בכלל הקשיב להם? תמונות קורעות לב של סבא וסבתא מאמצים אליהם בחום את נכדיהם ומנשקים אותם שוב ושוב ושוב, גם עם מסיכה וגם בלעדיה, הם הדבר היחידי אליו הקשיבה וערגה הנפש שלנו באותם רגעים, ולא להטפה של הכתבים, שבאה מעט מידי ומאוחר מידי.
במשרד הבריאות אמרו לנו הבוקר (יום ג') שההנחיות לביקור קשישים ייצאו, כנראה, במהלך היום, אבל אין להם תשובה למה יצאה מהם הכותרת הזו שמתירה את המפגשים הללו בטרם היא גובתה בהנחיות. הרי החל מהלילה אנחנו יודעים למשל שאם נחזיר ספר לספריה הוא יישמר שלושה ימים בטרם מישהו אחר יוכל לשאול אותו, ושבקניון לא יורשו לעלות במעלית יותר משני אנשים ושאסור יהיה לשבת בו ולאכול, אז למה בעבור היקרים לנו מכל לא הותוו כללים מחייבים בטרם הוצאה הכותרת שמותר לבקר? מן תו סגול כזה לרגולציה עצמית של משפחות? הרי השבוע חזרו ילדי כיתות א' עד ג' לבתי הספר, ולמרות שהם לומדים שם תחת סט של כללים, הם כעת מסתובבים במרחב הפתוח, וככאלה, מהווים סכנה יתרה לסבים ולסבתות.
אנחנו גם לא יודעים מה תהיה השפעת שחרור המשק הזה ושחרור התלמידים על אחוזי התחלואה. ייתכן שהיה מקום לחכות עוד כשבוע או שבועיים בטרם התירו גם לפגוש את סבא וסבתא. במשרד הבריאות הבטיחו לנו לחדד את הכללים בנושא זה, אך בו בעת הם מבקשים להזכיר לציבור שלאורך כל הדרך הם מדגישים את הצורך בשמירה על היגיינה, על הריחוק שנדרש ועל חבישת המסכה, וכי הדבר הזה אמור להיות בעבורנו כבר שגרת חיים, על אחת כמה וכמה כשנפגשים עם המבוגרים שבשבט שלנו.
אז עד שהכללים יגיעו, וגם כשכבר יגיעו, בואו לא נהיה ילדים. בואו נבנה את הכללים בעצמנו. החתונה ההמונית ביישוב חורה הראתה בימים האחרונים שהדבקה, ואפילו המונית, עוד אפשרית. בואו לא נשרוף את כל מה שבנינו ואת הנתונים המעולים והאופטימיים רק בשביל לקבל חיבוק.
