מי זוכר, אבל לפני פחות מחודשיים ניסרו באווירנו צפירות התרעה על התנקשות קרבה והולכת בבני גנץ. ניחוחות ארבעה בנובמבר מילאו את הארץ. יו"ר כחול לבן הסתייע בהמלצה של איימן עודה כדי לקבל מהנשיא ריבלין את שרביט הרכבת הממשלה, הימין נתקף זעם, ובשמאל מיהרו פבלובית לזעוק "הסתה, הסתה". עמוס בידרמן מהארץ אייר צללית של יגאל עמיר חדש ממתין לגנץ במדרגות עיריית תל־אביב. שירות הביטחון הכללי השתכנע והצמיד חגורת אבטחה לראש הממשלה המיועד, שאקדוחן ימני עומד לחסל בכל רגע.
ברוך השם, גנץ שרד את ההסתערות הימנית, אבל כדאי שהשב"כ ימשיך לאבטח אותו בקפידה. לפי מפלס השנאה כלפיו הוא עדיין נמצא בסיכון גבוה. המונח "בגידה", על שלל הטיותיו, מוטח בו בסיטונות, והפעם משמאל. השונאים והמסיתים החדשים אינם אזובי טוויטר ימניים או עִשבי פייסבוק ביביסטים, הם מיטב דובריו של מחנה השלום עליו השלום. שפתם אכזרית ופוגענית בהרבה מזו של הטוקבקיסטים העילגים ממול, וכך גם כישרון המרדף. ערב ערב הם צולבים אותו בטלוויזיה, ובוקר בוקר נועצים בו פגיונות בעיתונים. מרוב שנאה הם הפסיקו לקרוא לו בשמו המפורש, ועברו לכנות אותו "חושם". אין אצלם סליחה ומחילה למי שהעדיף את בנימין נתניהו על היבא יזבק.
בעל טור בכיר בידיעות אחרונות איים בשבוע שעבר ב"התקוממות מטלטלת אמות סיפים", והתנבא ש"קבוצה של ישראלים שאין להם מה להפסיד תצא לרחובות". תת־אלוף מוערך במיל', פעיל נסיגות ותיק בחייו האזרחיים, התייחס בחדווה לאפשרות של מלחמת אזרחים. "הדבר היחיד שאני עוד (יודע) לעשות טוב, זה להילחם", צייץ. ח"כ מיקי לוי הכריז ברדיו שבני גנץ נושא "אות קין" על מצחו. קין, כזכור, היה רוצח. כל מוצאו היה יכול להורגו.
כן, אפשר להבין את החרון. לאורך שלוש מערכות בחירות פסל גנץ את נתניהו מכל וכול. כמעט בכל נאום הוא הצביע על התיקים התלויים ועומדים נגד ראש הממשלה. רגע לפני סגירת הקלפיות הכריז שהברירה היא בין "כחול לבן בקלפי או ארדואן בבלפור". הוא היה המנהיג והדגל של מחנה "רק לא ביבי" – מחנה לא רק שמאלני. אנשי ימין רבים שמאסו בנתניהו, חלקם ממניעי טוהר מידות וחלקם בגלל צו האופנה, רחשו אהדה למפלגה המבטיחה בראשות הרמטכ"ל לשעבר. הם ראו בה הזדמנות פז להחלפת נתניהו בלי צורך לערוק שמאלה, והיא התאמצה לשכנע אותם שאינם טועים.
בנאום הבתולין הפוליטי שלו כינה גנץ את יאסר ערפאת "רב מרצחים", בקושי הזכיר את הפלסטינים, ולא אמר מילה על פתרון שתי המדינות. הוא צירף אליו את בוגי, האוזר והנדל כדי לאותת לציבור שאינו שמאל. לעומתם, בקשתו של עמיר פרץ להצטרף למיזם החדש נדחתה באדיבות. גנץ שמר מרחק מהמפלגה שמייצגת את טראומת אוסלו, אפילו מההתנתקות. והוא וכל חבריו בקוקפיט תקפו השכם והערב את מדיניות האיפוק של נתניהו מול תעלולי חמאס בדרום, כדי להדק את הדימוי הניצי של מפלגת המרכז שלהם. כך הצליחו לשכנע לא רק אוהדי ליכוד מסורתיים להצביע הפעם עבורם, אלא אפילו מצביעי בנט־שקד לשעבר, ואף מתנחלים גמורים.
בוגי, סמל יושרה במחוזותינו, הטביע חותם של "שקרים" על הטענה שאחרי הבחירות תסתייע כחול לבן ברשימה המשותפת לצורך הקמת קואליציה. "לא נקים ממשלה הנסמכת על הרשימה המשותפת, לא ניעזר בהם בשום צורה", הבטיח ערב הבחירות לשליח מקור ראשון. פעמיים־שלוש ירד עם גנץ לסיור בחירות מתוקשר בבקעת הירדן, ואף פעם לא לאום אל־פחם. יאיר לפיד הבטיח "רוב יהודי". אחר כך התנצל על הביטוי, לא על המהות. כחול לבן הצטיירה כמפלגת מרכז־ימין, ודאי יותר מרכז משמאל, וכך זכתה ב־33 מנדטים. אילו הצהירה מראש שתסתייע ברשימה המשותפת, הייתה מקבלת הרבה פחות.
ולכן, בניגוד לזעקות השבר העכשוויות של לפיד ובוגי, גנץ לא עשה מעשה נורא כשהעדיף בסוף את נתניהו על איימן עודה. הוא פשוט עמד בהבטחת הבחירות ובהכרעת הבוחר. החשבון פשוט: 58 מנדטים ניתנו לנתניהו עצמו ולמפלגות שהתחייבו לתמוך בו, ועוד 7־6 מנדטים ניתנו לכחול־לבן בתנאי שלא תשתף פעולה עם עודה. 7־6 המנדטים הללו השתקפו בסקרים שנעשו לפני הבחירות, והם גם משתקפים בסקרים שנעשים כעת. כולם מצביעים על תמיכה ציבורית נרחבת בממשלת האחדות שכנראה תקום פה בקרוב. בדיוק כמו גנץ, רבים ממצביעי כחול לבן סבורים שעקרון "רק לא יזבק" גובר על "רק לא ביבי". מבחינתם, זו אינה ברירה אכזרית מדי. בחירות רביעיות בתוך שנה וחצי ובעיצומה של מגפת קורונה יהיו מעשה טירוף. הרי אפילו לפיד הכריז השבוע שהוא עשוי לחבור בעתיד לנתניהו. העיקרון החדש שלו הוא רק לא גנץ.
