בסכסוך הזה כנראה אין צדיקים. האופן שבו בחר היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט לבטא את התנגדותו להארכת כהונתו של מ"מ פרקליט המדינה דן אלדד היה מרושע במיוחד: כתב השמצה ארוך שנשלח לנציב שירות המדינה נגד האדם שעמד, רשמית לפחות, בראש הפרקליטות בחודשים האחרונים.
לטענת מנדלבליט, בשלושת חודשי כהונתו של אלדד כממלא מקום התגלו בהתנהלותו "כשלים ערכיים, מקצועיים וניהוליים" אשר "אינם מותירים מקום לספק" שהוא לא מתאים לתפקידו. עוד טען מנדלבליט כי אלדד לא מסר לו דיווח מלא על מגעיו עם שר המשפטים, וכאשר נשאל על הנושאים שדן בהם עם השר השיב רק באופן חלקי או לא נכון. נושא אחר שהעלה מנדלבליט הוא הנתק בין אלדד לצמרת הפרקליטות. לדבריו, הנתק גרם לכך שבפועל הוא אינו מנהל את הפרקליטות, וזאת במהלך תקופה מאתגרת מאוד למדינה.
אלדד נעלב, ואפשר להבין זאת. מה שקשה יותר להבין הוא כיצד בחר להגיב על העלבון. בהודעה משונה מעט שפרסם נטען שמכתבו של היועמ"ש הוא למעשה תגובה לבדיקה שאלדד עצמו בחר לפתוח בה בנוגע לסגירת התיק נגד מנדלבליט בפרשת הרפז. "לפני החג הגיעה ללשכתי פנייה מעיתונאי, העוסקת בעניינו של אביחי מנדלבליט", כתב אלדד. "כדי שאוכל להשיב לפנייה ביקשתי לבחון את החומר הקיים מהעבר בנושא בלשכת פרקליט המדינה. מהחומר עלתה לכאורה תמונה מדאיגה בכל הנוגע לטיפול בעניינו של מנדלבליט. בימים האחרונים עדכנתי את הגורמים הרלוונטיים בדבר כוונתי להעמיק חקר בנושא בטרם אשיב לפנייה. אין לי ספק באשר למניעים לבחירה בניסוח האלים והמסולף כלפי".
בתחילת השבוע הודיע אלדד שפנה בנושא למבקר המדינה. לכאורה זה סיפור מדהים, בפועל – קשקוש. אלדד עצמו היה מעורב עד צוואר בטיפול בפרשת הרפז. קשה להאמין שדווקא עכשיו, בתזמון מופלא כזה, הוא גילה עליה משהו חדש. קשה גם להאמין שמנדלבליט ידע על ה"בדיקה" שעורך אלדד, ולכן פרסם את כתב ההשמצה הנ"ל.
השאלה מי התנהל באופן הגון פחות בסיפור הזה, מנדלבליט או אלדד, היא אולי מעניינת, אבל לא באמת חשובה. מה שחשוב הוא חור ההצצה שקיבלנו לתוך קן הצרעות שמכונה פרקליטות המדינה ולאופן שבו העניינים מתנהלים שם: קנאות, שנאות, נתק בין בכירים בפרקליטות לממונה עליהם, השמצות הדדיות וחיסולי חשבונות. האשנב הזה חשוב דווקא בגלל התדמית שהפרקליטות בנתה לעצמה: מבצר של צדק ויושר, ענייניות ומקצועיות. בכל פעם שמישהו ניסה לערער על התדמית הזו, ולטעון שגם בפרקליטות יש התנהלות בעייתית, נעשה הכול כדי להשתיק אותו. יש לכך דוגמאות רבות, והבולטת שבהן היא של השופטת בדימוס הילה גרסטל, נציבת הביקורת הראשונה על הפרקליטות. גרסטל, שניסתה לחשוף את המתחולל במסדרונות הפרקליטות, נאלצה לעזוב את תפקידה בעקבות המלחמה שנוהלה נגדה.
כעת, לאחר שהתברר מה מסתתר מאחורי התדמית הנקייה והמקצועית של הפרקליטות, הגיעה העת לדרוש הרבה יותר שקיפות בנוגע למה שקורה שם. את חוסר האמון הציבורי בענייניות ההחלטות המתקבלות על ידי גופי התביעה הרוויחו ראשי המערכת ביושר. כעת הם יצטרכו לעבוד קשה מאוד, ולהסכים לביקורת חיצונית דקדקנית פי כמה, כדי לקנות את האמון הזה בחזרה.
מדיניות עם מסכה
שלושה שבועות אחרי סגר ליל הסדר הגיע סגר יום העצמאות. גם הפעם הוחרפו מגבלות התנועה, מחסומים הוצבו בדרכים והחנויות והמרכולים נסגרו. אולם, אם לשפוט לפי מה שראיתי ביום העצמאות בסביבה שלי, ולפי מה ששמעתי מרבים מחברי, חלה בינתיים התרופפות רבה בציות להנחיות משרד הבריאות. אפשר לבוא בטענות לציבור על ההתרופפות הזו, אבל במקביל צריך לשאול מדוע זה קורה.
נדמה שלא מדובר רק בהתרופפות טבעית כתוצאה מהזמן החולף. הירידה במידת הציות נובעת גם מאי אמון הולך ומתפשט בציבור על אופן ניהולו של משבר הקורונה. בשלב הראשון של המשבר נראה ש"הם שם למעלה" יודעים מה הם עושים. לכן גם כשההנחיות היו קשות ומכבידות היה קל יותר לאזרחים לקבל אותן. אולם ככל שחולפים הימים התחושה הפוכה. מהרגע שהתחיל שלב ההקלות התחזק הרושם שכבר אין תוכנית סדורה, ואין עקרונות ברורים המבוססים על ממצאים מדעיים ונתונים בשטח. המדיניות החדשה נראית כמו גיבוב של הנחיות שמושפע בראש ובראשונה מקבוצות לחץ.
מדוע מספרות כן ובסטות בשוק לא? למה איקאה פתוחה וקניון מלחה סגור? מה תוכנית השלבים של המשך היציאה מהסגר, אחרי החזרה החלקית ללימודים בקרוב? אף אחד לא יודע. ומה הקריטריון שיקבע אם ממשיכים בהקלות או חס וחלילה דווקא חוזרים להדק את הסגר? גם זה לא ברור, לפחות לא לציבור הרחב שאיש לא שיתף אותו בתכניות.
לא מדובר בסודות הגרעין של מדינת ישראל. אין סיבה שהטיפול במשבר הקורונה לא יהיה שקוף לאזרחי ישראל לפחות במרביתו. המציאות הנוכחית משדרת חוסר רצינות מצד מקבלי ההחלטות, שמתורגם לחוסר אמון של האזרחים. אם ההיגיון מאחורי ההנחיות אינו ברור, איזו סיבה יש להישמע להן מלבד הרצון לא לקבל קנס? משמעת עצמית אזרחית בוודאי לא תהיה במצב כזה. כדי שאזרחי ישראל יחזרו לשתף פעולה עם ההנחיות וההגבלות צריך להשיב להם את האמון בתבונת ההנחיות וההגבלות, וזה לא יקרה בלי תוכנית אסטרטגית ברורה, שההיגיון העומד מאחוריה שקוף לציבור. עוד לא מאוחר לגבש תוכנית כזו, ולהציג אותה לציבור.
חמץ שלא עבר עליו הפסח
מכל חודשי השנה ניסן הוא החודש של הרבנים, הזמן שבו נוצקת לתפקידם משמעות מעשית גדולה ביותר. אבל דווקא את החודש הזה בחר לו יו"ר המועצה הדתית בירושלים כדי להמשיך לדחוק את רגלי הרב הראשי של העיר, אריה שטרן, בין השאר באמצעות מחיקת שמו של הרב משטרות מכירת החמץ בעיר.
האירוע המקומם הזה בא בהמשך לאירוע התנכלות קודם שבו הוחלף המנעול בלשכתו של הרב כדי למנוע ממנו את הכניסה לשם. גם עכשיו המתנכלים לרב מסתתרים מאחורי דיבור על חוקים, תקנות ונהלים, כדי להצדיק את אי תשלום שכרו, אבל זהו מסך עשן. השאלה אינה אם המועצה הדתית תשלם לרב משכורת, אלא צורת היחס אליו. בישראל יש כמה וכמה רבנים מבוגרים שתקופת כהונתם הסתיימה רשמית. חלקם בחרו לפרוש מתפקידי ההנהגה הרוחנית בעירם, אך רבים אחרים ממשיכים בעשייה ומקבלים לכך גיבוי מלא. הבחירה של יו"ר המועצה הדתית בירושלים יהושע ישי לפעול נגד הרב שטרן היא תערובת מוזרה קצת של יריבות מגזרית ונקמנות אישית.
שורת רבנים ועסקנים חרדים לא השלימו מהרגע הראשון עם העובדה שירושלים יהיה רב עיר ציוני־דתי. מבחינתם זו הייתה תקלה מלכתחילה, וכעת הגיעה העת לתקן אותה. ישי מוציא לפועל את רצונם, ועל הדרך נוקם במי שלהבנתו קשור באופן זה או אחר לניסיון לחשוף את הקלקולים הרבים שהתהוו במועצה הדתית בירושלים בתקופת כהונתו הארוכה.
למרבה השמחה בימים האחרונים נשמעים יותר ויותר קולות בציבור ובקרב הרבנים שקוראים למנוע את הפגיעה ברב שטרן. לקולות הללו יש השפעה, בין השאר על ראש העיר משה ליאון, שנפגש עם הרב והודיע שימשיך לשתף אתו פעולה כרב בעיר. אם הציבור יאמר את דברו בקול ברור, אז גם מי שרוצים מאוד להמשיך לפגוע ברב שטרן ייאלצו לחדול מכך.
