מחוץ לבית המוגן מחכה לנו ג'ונגל מסוכן של קורונה שקופה וממזרית. אין סיבה הגיונית לפתוח מקומות הומי אדם ובתי ספר ולשחרר את הציבור מהנחיות הסגר. הוראות נשיאת המסכות והכפפות לא ברורות לציבור, והן עלולות להחמיר את המצב עוד יותר. מסכות חד פעמיות בשני שקלים משמשות רבים, בעוד שהן בעיקר מפיצות נגיפים. הכפפות הפכו לפריט כמעט חובה, למרות שמומחים רבים מזהירים מפני הסיכונים שהן טומנות בחובן. ההנחיות המשתנות לגבי יעילות אמצעי הגנה אלו פיתחו בקרב הציבור גם לא מעט תחושות בלבול וייאוש. אנשים לא מבינים איך נכון להשתמש במסכות ולא באמת יודעים כיצד להתגונן מהנגיף. ולמרות זאת משחררים אותנו לחופשי עם הנחיות עמומות.
זה לא שיש למקבלי ההחלטות ברירה אחרת. עם אקדח מכוון לרקה וחשש מפני מרד ציבורי, הם הוציאו אותנו למעין ניסוי חברתי-רפואי שיבחן את היכולת שלנו לשמור על ריחוק חברתי, על כללי היגיינה מורכבים תוך כדי מתן הוראות משתנות ולא נהירות. אבל אין ברירה אחרת. בממשלה שבה מתייחסים אל ההקלות כמו אל משא ומתן, כשכל שר נושא ונותן בתחומים הקרובים לליבו (לאשר גם קפיצה בחבל או רק ריצה באוויר הפתוח? לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי הפסח? ומה עם זיקוקים ביום העצמאות?), אין ברירה אלא ללכת למהלך גורף של שחרור המשק מכבלי הקורונה המכבידים. חובה על מקבלי ההחלטות אף להבהיר כי מדובר בלא יותר מאשר ניסוי חברתי ורפואי, כזה שעלול להחזיר אותנו צעדים רבים לאחור, ואחריתו מי ישורנו.
במשרד הבריאות מודאגים מצעדי הממשלה לאישורים הגורפים ול'מסחרה' סביב הענפים שישוחררו, בלי מחשבה ומחקר מדעי, אלא רק בגלל לחצים פוליטיים. אבל אין באמת ברירה. במשך שבועות נוצרה בקרב הישראלים תודעה כי מדובר במערכה זמנית, כזו שאחרי פסח נוכל להשתחרר ממנה. המנהיגים, שבעצמם לא הקפידו על ההוראות, דרשו מהציבור, שהבין בטעות כי ההנחיות הן סנקציות ענישה ולא הנחיות שנועדו להציל את חייהם וחיי הזקנים.
ליבי ליבי על אנשי משרד הבריאות: אם יצליחו להוביל אותנו אל חוף המבטחים במגפת הקורונה, יואשמו כי סתם הכניסו אותנו לסגר שדרדר אותנו כלכלית, כי הרי בסוף הכל היה בסדר. אבל אם יובילו אותנו לקטסטרופה, כמו שקרה בלא מעט מדינות באירופה ובארה"ב, גם אז יואשמו במחדל – על שלא הכניסו אותנו לסגר לוחץ יותר.
וזה לא שאין ביקורת כלפיהם. עמדות סותרות זו את זו, נתונים לא ברורים, מידע שמגיע באיחור, פרשנות מבולבלת ומערכת בירוקרטית אישית ומסורבלת שנועדה לשגרה ולא למצב חירום. ועדיין. הם אלו שהצליחו להביא את ספינת הקרוז הישראלית בלבנט הזה לאי המבטחים שבו אנחנו עוגנים כעת. זאת כמובן כשאף אחד לא יודע מתי יגיע הגל הבא, מה שמטריד אותם וצריך להטריד גם אותנו.
ההחלטה הצפויה על חזרה ללימודים, לפחות באופן חלקי, לילדי א'-ג' בשלב זה, היא לא פחות ממפתיעה. מצד שני, גם כמות החולים ועליית העקומה היא מפתיעה. זה מאפשר כנראה את ביצוע הניסוי. ועדיין, מדובר בניסוי. לא הייתי ממהר לחגוג על חזרה לשגרה. אנחנו עוד עלולים למצוא עצמנו ב'שידור-חוזר' בדרך לבידוד.
בעולם אוטופי שבו אין מחירים להחלטות מצילות חיים, נדמה היה שבמשרד הבריאות היו מעדיפים להורות על כליאה הרמטית של כל הישראלים. שוטרים חמורי סבר יסתובבו ברחובות עם מכונות ריתוך ויסגרו את השערים. נבודד את המחלה. נאתר את החולים ונמנע את הפצתה. וזה לא שלא נהגו כך במדינות אחרות באסיה. אבל ברור שאי אפשר לנהוג כך בישראל, זה לא מתקבל על הדעת. אז מה עושים? עוצרים. מחליטים על צעדים מדודים תוך הסברים על הסיבות שהוחלט לנקוט בהם, ואז בוחנים אותן אחרי פרק זמן בן שבועיים וממשיכים הלאה. משחררים את הרצועה ולעיתים מהדקים אותה.
הבעיה הגדולה היא שלנגיף לא אכפת מהחלטות הממשלה – מה מותר ומה אסור. הקלות הן לא פרס שהממשלה מחלקת, והדיון הציבורי למה 'איקאה' נפתחה ולמה הקניונים נותרו סגורים מפספס את השאלה האמיתית שצריכה להשאל" מה עומד מאחורי כלל השיקולים על פתיחת המשק?
בינתיים, בעוד מתנהל משא ומתן בין שרי הממשלה שמנסים להביא כמה שיותר 'סוכריות' לבייס שלהם בדמות הקלות בסגר, צריך לזכור שהמשימה החשובה כעת היא לדרוש שמערכת הבריאות תדע 'לסגור מעגל' בצורה ברורה, מהירה ואחראית יותר. שחרור המשק מהסגר ללא יכולות מיידיות ומדויקות לזהות כל חולה חדש, כולל מקור ההדבקה שלו, וכך להכניס מיד את כל הסובבים אותו לבידוד מיידי – עלול להיות הרסני.
מערכת הבריאות מפגרת בהיבטים אלו. היא לא יודעת לרכז ולאגור מידע ולפענח אותו בזמן אמת, ולא מורגלת בזה. לא מדובר במחדל. מדובר בנתון שיש להתמודד איתו ולהיעזר בכל היכולות שהמדינה יודעת להעמיד. כך גם העמדות הסותרות באשר לכמות הבדיקות הנדרשות, ועוד. זה לא שאין ביקורת על ניהול המגיפה. עם זאת, יש גם לא מעט הערכה.
ועוד מילה על הקמפיין המתוזמר בסוף השבוע בלא מעט מערכות תקשורת בניסיון לצייר את האחראים על מערכת הבריאות כאנשים כוחניים חסרי אחריות, שהמילה מחדל מלווה אותם. בר סימן טוב, סדצקי, גרוטו ויתר מומחי משרד הבריאות לאפידמיולוגיה, בואו נעשה דיל כזה: אנחנו נצרח ונזעק 'מחדל' בכל שעה, ואתם תמשיכו לעשות את המקסימום ומעבר לכך על מנת להוציא אותנו מזה בע"ה. ננסה להשיא לכם עצה ולהציף גם עמדות נוספות, אבל תזכרו את מה שלנו אין אפילו לא קצת. אין לנו טיפת אחריות. אנחנו בתקשורת לפעמים שוכחים זאת.
לנו יש את הפריבילגיה לקבוע שאתם אידיוטים גמורים, לכם יש את הפריבילגיה להציל את מדינת ישראל ממגפה שלא ידענו כמוה מעולם. בסופו של דבר, האנושות ובני המשפחות שלכם יזכרו לכם את זה. תהיו חזקים. תמשיכו להגן עלינו. רק תפעלו באחריות ובתשומת לב להסברה ולשקיפות. לא נסבול ניסיונות לטייח ולגמגם. לא נסבול מאבקי אגו ויוהרה. שרי הממשלה, ההערה הזאת רלוונטית גם לכם.
