בזמן שרבים מאיתנו עדיין יושבים בבית, מיליון אזרחים מובטלים והכלכלה צונחת, טקס הדלקת המשואות מגיע בתזמון מושלם. אחרי חודשיים של טלטלה לאומית לצד תככים פוליטיים, יתייצבו כמדי שנה הנציגים הנבחרים בהר הרצל ויחזירו לנו את תחושת האחדות והגאווה הלאומית שאנחנו כל כך זקוקים לה. ואם זה לא מספיק, הבחירה בחני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, כמדליקת משואה, נראתה מושלמת. אחרי הכול, מה אנחנו צריכים עכשיו יותר מקצת גאולה ומשיח, ומי יכולה לחבר בין הפלגים השונים של עם ישראל טוב יותר מחב"דניקית?
אבל אז בא המכתב המאיים מטעם רבני התנועה וכניעתה המהירה של ליפשיץ, ואנחנו, מזרוחניקים וחילונים כאחד, צפינו שמוטי לסת. איזו חב"ד, חב"ד שלנו? האנשים החמים מאירי הפנים, שביתם פתוח לישראלים אבודים בערים שכוחות אל בקצה העולם? שחרטו על דגלם (ליד הכתר ולצד המשיח) את אהבת ישראל? איך יכול להיות, תהינו נוכח הסיכול הכוחני, שאותה חסידות שאחראית לכל הטוב הזה יכולה לעשות משהו כל כך לא נחמד?
התשובה לשאלה הזו קשורה בעניין משמעותי ביותר שמתפספס בדרך כלל כשמדברים על חב"ד. כן, אין ספק שהתנועה ממלאת תפקיד חשוב, לפעמים תוך הקרבה אישית מפעימה מצד חסידיה, בפעילותה בכל העולם. אולם את העבודה הזו החסידים עושים מסיבה אחת, פשוטה מאין כמוה: זה מה שהרבי ציווה עליהם לעשות. זהו המנוע מאחורי כל האירועים, ההפקות, התצלומים ההמוניים של השליחים והשליחות בכינוס השנתי, וסעודות ליל הסדר הענקיות במזרח הרחוק.
החברה החב"דית, כמו כל חסידות וכמו כל קהילה חרדית, מחויבת לחלוטין למוצא פי הרבי ונציגיו. ציות במאה אחוז. הציות הזה הוא הגורם לכך שאם תמצאו עצמכם אי-שם בדרום אמריקה תוכלו למצוא בית קטן שיגיש לכם אוכל כשר וקצת יידישקייט. אבל הוא גם הסיבה לכך שכאשר שליחה פופולרית קיבלה הזמנה להשתתף בטקס הממלכתי המכובד ביותר בישראל, היא נאלצה לבטל. הרבי הורה לחסידיו לצאת ולקרב את עם ישראל במאור פנים, אבל לא הורה להם (יותר נכון, הורה שלא) להשתתף בטקסים ציוניים.
היררכיה מוחלטת שכזו והציות המלא שהיא דורשת יכולים להוליד מיזמים מפוארים ומוצלחים, אך לעולם לא יוכלו ליצור חברה שתצליח להשתלב במרחב פוליטי משמעותי. מה שסערת חני ליפשיץ הוכיחה יותר מכול זה שלמרות הדימוי העצמי המהפכני וחובק העולם שלה, חב"ד לעולם תישאר שחקנית זניחה ברמה הארצית והחברתית. ההשפעה שלה חזקה בשוליים החברתיים, וכל עוד היא מסתירה את המכניקה הפנימית שלה, היא גם תגרוף תשואות. אך ברגע שהיא באה במגע עם הפוליטי, וכאשר היא מתבקשת לקבל החלטות שיוצאות מגדרי העולם החסידי – היא מתרסקת על שוברי הגלים של המודרנה.
אנחנו הדתיים, וגם רבים בחברה החילונית, אוהבים לאהוב את חב"ד. ההוא שעומד בדוכן התפילין וההיא שמחלקת נרות שבת נראים לנו מודלים של חיים אלטרואיסטים. אולי אנחנו גם קצת מקנאים בתנועה האידילית שהם מתיימרים לייצג, בביטחון העצמי שלהם ובאמונה נטולת הספקות. אבל כמו הרוב המכריע של הצעירים הישראלים שפגשו בחני ליפשיץ במהלך טיול שחרור רומנטי במזרח הרחוק, בסופו של יום אנחנו מעדיפים לחזור לחיקה של החברה הרגילה והמשעממת שלנו.
השתתפות חד פעמית בליל סדר ציבורי או הסתייעות בהשגת אוכל כשר לא ישנו את המציאות הבסיסית: היהדות ההלכתית, המונוטונית לעיתים, היא שהחזיקה את המשואה הדתית שהובילה את עם ישראל כל השנים, ולא תנועות רוחניות פריפריאליות. במישור אחר ומקביל, אורח החיים המערבי, הקפיטליסטי-ליברלי, הוא שנושא את האבוקה הבוערת שמראה לעולם את הדרך קדימה. כפי שסערת חני ליפשיץ הוכיחה, חב"ד מחזיקה לכל היותר נר נשמה.
