שבת מו ע"א-ע"ב
היגיינה, כפי שכבר יצא לנו לראות, לא הייתה זרה לחז"ל. במסכת ברכות פגשנו את האיסטניסטיות של רבן שמעון בן גמליאל דיבנה (שעוד נפגוש בה במסכת סוכה ובהזדמנויות נוספות); וגם במסכת שבת למדנו על הבעייתיות של הדלקת נר משמן עטרן שריחו רע. דף מו באותה מסכת מעמת אותנו עם מחלוקת שנוגעת לנר של נפט שכבה: האם מותר לטלטלו בשבת או אסור. המתנגדים סוברים שאסור, שכן הוא מטונף ולכאורה לא ראוי לשימוש נוסף בשבת. אולם לדעת רבה ורב יוסף, מותר לטלטל אותו. למה? שאלה זו נותרת ללא מענה. בינתיים.
מיד אחרי הצגת מחלוקת זו, עוברת הגמרא לאגדתא הבאה: רב אויא הזדמן לביתו של רבא כשרגליו מלוכלכות מטיט והתיישב על המיטה מול רבו. הקפיד עליו רבא על טינוף המיטה, וניסה לצער אותו בשאלות: למשל, האם הוא יודע מדוע התירו רבה ורב יוסף את השימוש בשבת בנר של נפט שכבה. רב אויא עונה לרבא: משום שראוי לכסות בו כלי. כלומר לדעת שני אלה, יש גם לנר נפט שכבה, מטונף ככל שיהיה, שימוש אפשרי בשבת. מה שהופך אותו לכלי שניתן לטלטל ביום הקדוש. רבא לא מוותר ומקשה עליו בדוגמאות נוספות כמו אבנים שלא אמורים להיות כלי, ורב אויא מצליח להתמודד גם עם שאר טענותיו, עד שרב נחמן בר יצחק מסכם את הסוגיה במילים: ברוך רחמנא (הקב"ה) שלא אפשר לרבא לבייש את רב אויא.
ההנחה היא שרבא אכן ביקש לבייש את רב אויא אך נראה שהאמורא הגדול בעיקר רצה לחנך את תלמידו. כדי לביישו הוא יכול היה לבחור מתוך שורה של קושיות שוודאי ידע שעל חלקן יתקשה רב אויא לענות. אולם הוא בוחר דווקא בדוגמה שמתכתבת עם הסיטואציה שמטרידה אותו מול תלמידו. יותר משהוא רוצה לבדוק אם אויא תלמידו בקי בסוגיה, הוא מבקש לדרוש ממנו מענה להתנהגותו הלא מכבדת. כשרבא שואל מה הסיבה להתרת טלטול נר נפט בשבת, הוא למעשה מזכיר לתלמידו את הסיבה של אלה שאסרו את טלטולו: הוא מטונף.
אבל רב אויא – בין אם הבין את הרמז ובין אם לא – מצא תשובה לדבר. גם לנר הכבוי, המטונף מנפט, יש עדיין שימוש. יש בו עדיין תועלת. התלמיד שהקפיד לבוא לרבו אכן טינף את המיטה, אבל זה ככל הנראה משום שהגיע לרבו מיד אחרי עמל יומו. הוא לא ויתר על הלימוד למרות זאת. ובשעה שהוא מקבל שיעור מרבו, הוא גם מעביר שיעור לו ולסביבתו. שיעור בהתמדה ובמסירות לעולם התורה. נכון, לריצה הזו מעמל החול ללימוד הקודש יש מחיר, אבל יש גם עומק ומשמעות. כמו רב נחמן בר יצחק, יש לשמוח שרבא לא הצליח לבייש את רב אויא; לא משום שהתלמיד הצליח לענות לרבו על קושיה הלכתית אלא משום שהצליח לתת מענה להתנהגותו, לאורח חייו, גם אם שניהם נותרו חלוקים.
