בין שאר השיעורים שאנחנו למדים בימים אלו, הקורונה מלמדת אותנו גם על יתרונותיה וחסרונותיה של הקהילה. מצד אחד גילינו שאפשר לקיים קהילה גם ללא התקהלות. למרות סגירת בתי הכנסת ולמרות אי־קיומם של אירועים קהילתיים, מסתבר שמושג הקהילה חי ונושם גם במציאות החדשה והמאתגרת. מתברר שאפשר לשמר תודעה של שייכות לקהילה גם ללא מפגש פנים אל פנים. האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים לחברי קהילות לקיים ביניהם קשר יומיומי, וחשוב מכך – לשמר תחושת ביטחון בגב הקהילתי, שייתן להם משענת ותמיכה בעת הצורך.
מצד שני, אנחנו מגלים בשבועות האחרונים גם את חולשות הקהילתיות. ראשית, צריכים להודות, שלפחות בימים הראשונים קהילתיות גבוהה הייתה הדלק של הקורונה. בימיו הראשונים של הנגיף בישראל, בטרם נכנסנו למשטר קשוח של סגר, מוקדי ההדבקה היו בתי הכנסת, מסיבות הפורים, החתונות וההלוויות. ככל שהאוכלוסייה הייתה יותר קהילתית, כך גברה בה הסכנה להידבקות גבוהה בנגיף. זו אחת הסיבות שהערים והיישובים שמככבים עד היום בראש טבלת מוקדי הקורונה הם חרדיים או דתיים־לאומיים. ההומוגניות הקהילתית הייתה מקדם הדבקה.
לאחר שהופנמה הסכנה שבקהילתיות היתר ותורגמה למשטר חמור של הרחקות, גילינו גם את יכולותיה המוגבלות של הקהילה במשבר הנוכחי. חוסנן הפנימי של הקהילות איננו מספיק למאבק מול הקורונה. הקהילות המגובשות ביותר בישראל ובחו"ל אינן יכולות להתמודד לבדן עם התפרצות חזקה של הנגיף. הן מוכרחות לקבל סיוע מהמדינה בכל התחומים – בריאות, רווחה וצורכי מזון בסיסיים. גם קהילה חזקה עם עשרות גמ"חים בבני־ברק, קהילה יהודית מבוססת בניו־יורק או יישוב דתי קהילתי עם צוות חירום מיומן, אינם מסוגלים לתת מענה לכל הצרכים כאשר יש אצלם אחוז גבוה של חולי קורונה או מחויבי בידוד.
כשהאזרחים נמצאים בבתיהם, מבודדים פיזית מקהילתם ומרוחקים ממשרדי הממשלה, הזרוע השלטונית הנגישה ביותר עבורם היא הרשות העירונית.
בשיח הכלכלי של השנים האחרונות נשמעים לא פעם קולות בדבר הצורך לצמצם את שירותי המדינה, להפריט את המערכות הממלכתיות ולהעביר כמה שיותר אחריות מהמדינה לקהילות. הקורונה מלמדת אותנו היטב על מגבלותיהן של הקהילות בשעת משבר, ועל הצורך שלנו במערכות ציבוריות וממלכתיות חזקות. הלוואי שהתובנה הזו תישאר איתנו גם כשנחזור לשגרה.
על דעת המקום
לכל מלחמה חזיתות ולוחמים משלה. במלחמות שידענו בעשורים האחרונים החזית הייתה ביטחונית, והלוחמים היו כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה וגופי ההצלה. למלחמה הנוכחית בנגיף הקורונה יש גם חזיתות אחרות. החזית הראשונה והמוכרת היא מחלקות הקורונה בבתי החולים, והלוחמים בה הם אנשי הצוות הרפואי. אך מכיוון שהאויב הנגיפי נמצא בכל מקום וסכנת ההידבקות קיימת בכל מרחב ציבורי, יש חזית של קרבות גם ברחובות הערים, ושם, הלוחמים הם בעיקר אנשי השלטון המקומי.
אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם של עובדי הרשויות בימים אלו. הם נדרשים לנהל מוקדי חירום ולקיים תקשורת יעילה ורציפה מול התושבים הסגורים, הזקוקים כל הזמן למידע ולשיח. עליהם לדאוג לאוכלוסיות בסיכון, לבעלי צרכים מיוחדים ולקשישים המבודדים, להפעיל בחוכמה ובזהירות את כוחות המתנדבים, ולהמשיך לקיים שירותים עירוניים חיוניים בכוח אדם מצומצם ובתנאים מאתגרים. ברשויות רבות לא מסתפקים בימים אלו רק בפתרון מצוקות, ועושים מאמצים גדולים גם לחיזוק רוח התושבים באמצעים שונים ומקוריים כמו הפעלת 'ניידות שמחה' בשכונות, והפקת סרטונים לעידוד מצב הרוח. הרושם הכללי העולה ומצטבר בעיקר מהרשתות החברתיות, הוא שזוהי שעתם היפה של אנשי השלטון המקומי. רובם מתגלים בימים אלו בגדולתם.
קשה מאוד להיות ראש עיר או ראש מועצה, גם בזמן שגרה. התובענות של התושבים רבה, הצרכים מרובים, ואין הרבה כבוד ותהילה. משבר הקורונה העצים את חשיבותם של המנהיגים המקומיים ועובדי הרשויות. כשהאזרחים נמצאים בבתיהם, מבודדים פיזית מקהילתם ומרוחקים ממשרדי הממשלה, הזרוע השלטונית הנגישה ביותר עבורם היא הרשות העירונית. צריך גם לזכור שהמאבק בקורונה מצליח להתנהל בינתיים אף שבישראל אין עדיין ממשלה קבועה, והכנסת מתפקדת בהילוך נמוך מאוד. היה קשה מאוד לנהל את המערכה ללא ראשי הרשויות ועובדי העיריות והמועצות. העצמת השלטון המקומי והרחבת עצמאותו וסמכויותיו צריכות גם הן להיות ברשימת הלקחים מהמאבק הזה.
