שלושה שותפים בדמעות: הצער והכעס וההתרגשות. ובימים האחרונים, ימי קורונה, דמעות ההתרגשות קנו להן מקום של קבע בעיניי. מה לעשות, יש לי נטייה לבכות מדברים משונים. אלה לא הפוסטים מלאי ההעצמה ואבחנות ה"מה הקורונה באה ללמד אותנו" שמציפים את הרשתות; אלא מעשי ההוד וההעצמה שמציפים אותן. רבבות טקסטים עוברים מיד ליד ומכפפה לכפפה, גדושים בניתוחי עומק ובחידודי "מה נשתנה". אבל לצידם מתקיימים החיים האמיתיים. שם מופיעות המחוות, ההתנדבויות וההתבדחויות, ומוכיחות שיש דברים שלא ישתנו לעולם.
מגבילים אותנו, סוגרים אותנו, אבל נפש האדם מסרבת להינעל. גם נוכח חדשות מטילות אימה לעיתים, כוורת ההומור ממשיכה לזמזם במרץ ולייצר שרשורי בדיחות ומערכונים. זמרים ומרצים שולחים לחמם על פני המים, לא חוששים ששירת ארבעת הקירות שלהם תחמיץ. כל אלה מחווירים נוכח שירת המרפסות, הירתמות שכונתית לטובת משפחה בבידוד, או מסיבות יומולדת בזום. ואיכשהו, הרצון הזה להקל על האחר, מקל על האווירה כולה.
גם בימים כתיקונם אני קהל היעד של קולולם למיניהם; אני זו שעולות לה דמעות בעיניים נוכח עמידתם של זרים מוחלטים זה לצד זה, ומוחאת כפיים סוערות למרקע בסוף השיר. ימי הקורונה האלה הפכו למפגן ארוך של שירה ציבורית. נכון, אפשר להתעכב על כל מה שלא עובד טוב, כל מה שמציק, אבל האמת היא שצריך להתאמץ במיוחד כדי להתעלם מכל מה שמתקתק, מכל מה שמתעקש להוסיף רוח חיים. השכנים שמרימים לזה שלטי בר מצווה חגיגיים, ולזו אולם חתונות מאולתר בחצר; מדריכי בני עקיבא ששומרים על קשר וירטואלי, שמוציאים עיתון סניפי ושולחים מדי יום משימה ומדי שבוע דבר תורה; אלה שעושים קניות לשכנים או סתם תורמים להם משהו מהמקרר, כדי שלא יסתכנו בקפיצה מיותרת למכולת; ואלה שזוכרים לשלוח ברכת מזל טוב חמימה. והדמעות עולות בעיניים, כי הנה מתברר שהקִדמה והטכנולוגיה לא הצליחו להרוג את האחווה. אדרבה, הן הפכו כלי שרת בידיה. הנפש לוחמת חירות עקשנית, מסרבת להצטמצם לד' אמות של בידוד ואפילו לא לת"ק אמות של שכונה. לקחתם לה את חוש הטעם והריח? היא תשלח לכם מתכונים ותמונות מפנקות בוואטסאפ; לקחתם את חוש המישוש? היא תבוא לכם בזום. היא לא תוותר על החיבוק, גם ממרחק של שני מטרים או 500 קילומטרים. היא עוד תוכיח שגם בתוך הכאוס הגדול, יש משהו שלא נשתנה.
חבורות רחוב
גם את הדת כבר הספידו אינספור פעמים, גם עליה אמרו שעבר זמנה. לא רק בתוכניות הטלוויזיה שמקשקשות על הדתה וכפייה דתית, ומסמנות כפרימיטיביוּת כל מסורת עתיקה. גם אנחנו הדתיים, פה ושם, עוקצים אותה. מְלַייטים ככל יכולתנו את כובד משקלה של ההלכה המחמירה. והנה באו ההגבלות על תפילות במניין, ואפילו קריאת רבנים לתפילת יחיד מהירה. אפשר היה לצפות שנחוש נחת של שיעור חופשי. יאללה, שבת בפיג'מות. תפילה בעשרים דקות. מתקתקים בקטנה. במקום זה אנחנו מחפשים את המחויבות הזו, את המניין ואת ההדר. מתקשטים לשבת כאילו כלום, מכבדים אותה ואת בני הבית בשמלה מנצנצת ואיפור ותכשיט. זה נלחם שלא להפסיד יום אחד של קדיש על קרובו, והאחר מתעקש על שיעור התורה הקבוע שלו. פתאום כל ציווי דתי מגביל הופך למשאת נפש, למשהו ששווה רדיפה.
ולא רק בקרב הדתיים. ישראל כולה כוססת ציפורניים מול המהדורות, מבקשת להבין איך צולחים בשלום פסח מעוט משתתפים. מילא שבתות, מילא מועדים אחרים, אבל ליל סדר? אנשים שלא הכירו את חובת אכילת קורבן הפסח בחבורות; כאלה שמתנגדים קשות להשבת העבודה לדביר ביתנו; כאלה ששונאים את ההערות של החמות והעקיצות של הגיסה; כאלה שסתם סולדים מהצפיפות הדביקה סביב החרוסת – פתאום אצל כולם מתעורר הצורך היהודי העתיק לציין את הפסח בצוותא. גם בצער הקולקטיבי הזה של ליל סדר בצנעה, יש משהו שמעורר דמעות של שמחה. אכן חביבות מצוות על ישראל, וחביבה גם החבורה.
ולנו, לנו יש חבורת רחוב. חבורה שצועדת יחד כבר למעלה משני עשורים, ובחודש האחרון הלכה והתהדקה. הנה מצאנו את עצמנו יוצאים מגדרנו לשמח חתן וכלה; והנה כבר ארבעה שבועות שהשכנים משמרים את קדיש היתומים, ואת התפילה כסדרה. ככל שההגבלות גברו, כך השתנו פני המניין וכך למדנו את מנהגי התפילה החדשה. ומדי שבת בשבתו כל משפחה עומדת סמוך לחצרה, ניצבת ממרחק בטוח, שכנים מתקשים לראות זה את זה, מתכנסים לתפילה מועטת משתתפים אבל חגיגית וחמה. מקדשים את היום יחד, מבדילים בין חול לקודש יותר מתמיד. מתאמצים על זה, מדגישים את זה. וכבר כל משפחה יודעת באיזו נקודה היא מתמקמת. וכבר יש טקסים קבועים של כינוס ושל פטפוטי "שבת שלום" של אחרי התפילה. ומכל הרחובות הסמוכים נישאת מנגינת קבלת שבת בערב, ושירת חזרת הש"ץ בבוקר, ושיעור על ההפטרות עולה מאחד הבתים ומגיע לכל החצרות. סליחה על הדביקות, אבל באמת מי כעמך ישראל. ובכל פעם מחדש עולות הדמעות בעיניים משירת הרבים ונעשה ניגון של הלב. חבורת הרחוב הקטנה שלנו, ועוד המון חבורות רחוב של שכנים שלא ראינו ימים רבים, ולכולן כבר יש טקסים חדשים של תפילות ושל ברכת שבת שלום ומה העניינים. והאחווה מהודקת מאי פעם. ככה, בעקשנות, בנועם עול מצוות אמיתי.
אז הלילה נצא לכביש ונשיר ביחד, בקול גדול, שירת הלל של ליל הגאולה. ומכל הרחובות הסמוכים תעלה שירה דומה. את שפתותיהם לא נראה, רק קולם יישמע. הקולות האלה יעלו מעוד יישוב ומעוד עיר ומעוד משפחה ומשפחה. ושירת ההלל היהודית הזו, יש בה ברכה. במקום שתעלה מבית הכנסת, היא תציף כל רחוב וכל פינה. אז למרות שלא נוכל להסב יחד לליל הסדר, נוקיר את הפסח הזה ואת שירתו החדשה. והדמעות כבר עכשיו מוכנות בגרון, והן יצאו בחשאי מתחת לפנס רחוב, כשנהיה עטופים בסוודר ובחום הלב היהודי, שהולך להודות על הטוב הזה מאלוהי ישראל, אלוהי הדברים הגדולים והקטנים. נו, אמרתי לכם. יש לי נטייה לבכות מדברים משונים. חג שמח ובריאות איתנה לכם.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
