מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים? מה לא השתנה. באופן מוזר דווקא המצות, המרור ועצם ההסבה לשולחן הסדר הם השגרה השנה; קדש ורחץ, כרפס יחץ, ארבע כוסות, אחד מי יודע. כל השאר שונה באופן קיצוני מפסח דאשתקד. בחלומותינו הסוריאליסטיים ביותר לא יכולנו לשער אותו.
ערב סוכות, לפני חצי שנה בסך הכול, חששנו ממתקפה איראנית, מרעידת אדמה, מפגיעת אסטרואיד בכדור הארץ או מבחירות שלישיות. מי דמיין רחובות נטושים בגלל נגיף חמקמק? אף לא אחד.
הצרה הצרורה אשר נחתה עלינו משום מקום מונעת מאיתנו את תנחומי "והיא שעמדה" שבכל דור ודור. אויבנו הפתאומי הוא גם האויב של אויבינו. הפעם אין לנו עניין עם לבן הארמי או עם פרעה, אלא עם עוכר האנושות כולה. אנחנו לא עבדים, אך כבר איננו בני חורין. צועקים אל א־לוהי אבותינו לא מרוב עבודה קשה, כי אם מרוב אבטלה. מספרים ביציאת מצרים, אבל בסך הכול חולמים לצאת כבר מהבית. מונים כהרגלנו את עשר המכות, ולא יכולים להימנע מהמחשבה שהפעם גם אנחנו חטפנו כמה. מות הקשישים במחלקות לטיפול נמרץ מזכיר את מכת בכורות, השחין והדבר – את הקורונה.
נכון, לאבותינו היה קשה פי כמה. ליל הסדר תש"ף ודאי אינו העצוב בתולדותינו. בפסח ת"ש (1940) למשל, לפני שמונים שנה בלבד, היה קשה פי כמה בפולין. גם בפסח תש"ח, כשירושלים הייתה במצור, ובפסח הנורא של מלון פארק ערב מבצע חומת מגן (תשס"ב). סיכויי ההישרדות שלנו הפעם גבוהים. ברוך השם, יש לנו מה לאכול וכר להניח עליו בלילה את הראש, אפילו טלפון ואינטרנט. אבל דווקא כיוון שעד לפני חודשים ספורים היה פה כל־כך טוב, כל־כך רע עכשיו. המעבר החד מאור גדול לאפלה ומגאולה לבידוד הוא גורם המצוקה מספר אחת, אבחת הסכין המבהילה שבה נוספו פה בתוך חודש עשרות אחוזי אבטלה.
איש אינו יכול לחשב את הקץ, לבשר מתי כל זה ייגמר ולהעריך עד כמה נוכל להשיב ימינו כקדם. איש גם לא יכול לתת טעם בהיר למאורע המטלטל, כפי שמשה רבנו נתן לפני כ־3,500 שנה. לא החכם, לא הרשע, לא התם, ובוודאי לא זה שאינו יודע לשאול. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וכולם שותקים עכשיו.
הלוואי שנזכה להיות חכמים לאחר מעשה. אם לא נוכל אז להגיד הלל, לפחות שיתאפשר לנו לחתום את הסיפור בסגנון חד גדיא: ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות. לשנה הבאה בירושלים ההומייה.
