כמה קטנים וחלשים אנחנו, זה לא ייאמן, הא. זה לא ייאמן. נגיף קטנטן נטפל אלינו, משתולל לנו בדם, זוחל לנו מתחת לעור, מעלה לנו את החום, ממוטט לנו את הריאות, גורם לנו להשתעל החוצה, לפזר רסיסים של רוק באוויר, כדי לעבור הלאה, כדי לחסל מישהו אחר, זה לא ייאמן הא, רסיס קטנטן של רוק, ובתוכו יצור זעיר שאי אפשר לראות ואי אפשר לשמוע ואי אפשר להריח ואי אפשר כלום, אין לו לב ואין לו עיניים ואין לו פה, ובכל זאת הוא רוצה אותנו, ובכל זאת הוא אוכל אותנו, ובכל זאת הוא רוצה לגדול, כמה חלשים אנחנו, כמה עלובים אנחנו, זה לא ייאמן.
תמיד היינו עלובים כאלה, כל מי שנפצע בתאונת דרכים יודע את זה, כל מי שנסחף לרגע אחד בים יודע את זה, כל מי שהרגיש כמה דקיקים וזמינים העורקים שבצוואר שלו יודע את זה, כל מי שביקר במחלקות הנכונות בבתי החולים יודע את זה. אנחנו קטנים וחלשים ועלובים, תמיד היינו כאלה, אבל עכשיו אנחנו מרגישים את זה על אמת, בכל מאודנו ובכל נפשנו ובכל קיומנו, מבוקר עד ערב אנחנו מרגישים את האפסות, את החולשה, את העליבות, ומפה לשם, ובלי ששמנו לב, כולנו עפר ואפר.
זה לא ליל הסדר שדמיינו, אבל זו גם לא המציאות שדמיינו, ולא העולם שלו ציפינו, ולא החיים שאליהם התרגלנו, אפילו אנחנו לא האנחנו שאנחנו תמיד, הכול אחר עכשיו, הכול מקריפ ומוזר. זה היה אמור להיות לילה של סדר, אבל נקלענו למבוך מבולגן. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, אוהו מה נשתנה. שבכל הלילות אנחנו לא מפחדים להידבק, ולא מפחדים להדביק, ולא מסתכלים על הילדים שלנו במבטים מודאגים, ולא מתקשרים להורים שלנו ולסבים שלנו בשיחות וידאו מקרטעות. מה נשתנה הלילה הזה, שבכל הלילות אנחנו בני חורין, ועכשיו אנחנו משהו אחר, קשה להסביר את זה במילים, אפילו המחשבות מתכווצות. הלילה הזה כולנו חלשים.
פנצ'ר בגלגל הצליח איפה שכל מכות מצרים נכשלו. המצרים לא היו צריכים את כל הניסים המופלאים האלה כדי להבין שא–לוהים גדול
בספר שמות, בפרשת בשלח, ברגע השיא של סיפור יציאת מצרים, א־לוהים מחולל את הנס הגדול ביותר והמרשים ביותר והפוטוגני ביותר, וקורע את הים לשניים. אבל כשקוראים את הסיפור בזהירות מגלים שהנס הזה הוא נס נסתר. א־לוהים מחולל אותו בלילה, בחושך, ומסתיר את רגע הקריעה מהמצרים. עמוד הענן שהוביל את בני ישראל עובר אחורה, ומרחיק את המצרים מהנס הגדול. למה הוא עושה את זה. למה לא לעשות נס כמו שצריך, לאור יום, מול עיני המצרים, בצבעים בוהקים של כחול וצהוב, כמו שהגננות מציירות.
לאורך כל סיפור יציאת מצרים מנסה א־לוהים לגרום למצרים להאמין בו – "וידעו מצרים כי אני ה'", הוא אומר שוב ושוב. דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חושך ומכת בכורות, מה הוא לא עשה כדי לשכנע אותם, אבל המצרים לא מאמינים בו. זו הסיבה שהוא מסתיר מהם את קריעת הים. לא זו הדרך. המצרים לא מתרשמים מפירוטכניקות, מרעש וצלצולים. וירדפו מצרים, ויבואו אחריהם כל סוס פרעה אל תוך הים. ויהי באשמורת הבוקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים, ויסר את אופן מרכבותיו, וינהגהו בכבדות. ויאמר מצרים – 'אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים'. תקראו את זה שוב בבקשה, זה לא ייאמן. מה גורם למצרים להכיר בא־לוהי העברים – "ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות". ויסר את אופן מרכבותיו. פנצ'ר בגלגל הצליח איפה שכל מכות מצרים נכשלו. המצרים לא היו צריכים את כל הניסים המופלאים האלה כדי להבין שא־לוהים גדול. הם בסך הכול היו צריכים להיזכר עד כמה הם עלובים.
לפני חודש ימים היינו כולנו מצרים. כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה. גרנו בבתים הגדולים שלנו, אכלנו אוכל בריא ומזין, עשינו קצת כושר פה ושם כדי לשמור על הגזרה. כשכאב לנו בלב אכלנו גלידה, כשכאב לנו הראש לקחנו אדוויל, כשכאב לנו על אמת הלכנו לרופאים, והרופאים עזרו לנו, תמיד הם עזרו לנו, הם נתנו לנו כדורים ושלחו אותנו לצילומים ואפילו ניתחו אותנו אם משהו הסתבך. הם ידעו מה לעשות, הם ידעו מה לעשות, הם ידעו מה לעשות.
כמה קטנים וחלשים אנחנו עכשיו, כמה עלובים אנחנו, כמה חסרי אונים. הקורונה אכזרית יותר ומתוחכמת יותר מפנצ'ר. איזה בני חורין ואיזה בטיח, תראו אותנו מפוחדים מעצמנו, מתרחקים מהזולת, הכי רחוק שרק אפשר, תראו אותנו, מדמיינים זיהומים בכל מקום, יושבים לבד עם עצמנו, בלילה של יחד, בלילה של סדר, בלילה של חופש, של שמחה ושירים. תראו אותנו, אפשר לחשוב שהשתגענו, ואולי באמת השתגענו, אולי כולנו משוגעים. ובין כך ובין כך, את הפסח הזה נאכל על מרורים.
השתא הכא, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
