אחד הדברים הראשונים שהתחוורו לנו במשבר הקורונה, הוא המציאות של הגפת הדלתות של חנויות שמוכרות את מה שאי אפשר לאכול אותו – בעיקר ספרים ומשחקים. במקביל, עם הנעילה העצובה של שערי התיאטראות ובתי הקולנוע, נאלצנו גם לעכל את אחת הבשורות הכי פחות נתפשות עבור חברה: שלא נזכה בתקופה הקרובה לצרוך באופן ישיר שכיות תרבות חדשות מחוץ לבית.
בימים האחרונים, אפילו חברות הפצה של סרטים החליטו לזרז העלאת סרטים חדשים, שבימים כתיקונם היו עולים לתקופה בקולנוע, לשירותי ה-VOD. סרטים כמו "ג'ודי", עם זוכת האוסקר רנה זלווגר, "1917" על מלחמת העולם הראשונה ואפילו הסרט הישראלי "מאמי" של קרן ידעיה עלו בתשלום לשירותי הספקיות השונות, כדי שלא יאבדו את עלומיהם ויזכו בקהל צופים שגם ככה צמא לקצת אסקפיזם.
הוצאות הספרים עובדות במתכונת חירום, אחרי שרבים מעובדיהן הוצאו לחל"ת. הכול קפא מלכת, ולא ברור מתי ייצאו ספרים חדשים שתוכננו לשמש מתנות לחג. גם מצעדי רבי המכר של הספרים בעיתונות בוטלו עד להודעה חדשה, כי אין על מה להתבסס. ישנן אמנם הוצאות ספרים שעושות משלוחי ספרים עד הבית, אבל עם כמעט מיליון דורשי עבודה עם הספר פחות ופחות בעניין של רכישות חדשות, ויותר בעד להתבסס על מה שכבר יש בנמצא.
וכך, בהעדר חיי תרבות שוקקים ופומביים במדינה כרגע, אנחנו מייצרים לעצמנו תרבות בכל מחיר, וכך "גילינו" על הדרך תרבות חדשה: זו שהייתה לנו מתחת לאף, על המדף ובמגירות הבית. פתאום אנשים חוקרים את מדפי הספרים שלהם ושל השכנים שלהם. מגלים מחדש את הספרים הרבים שקנו לאורך השנים אבל לא הגיעו לקרוא אותם. גם ילדים מגלים את סדרות הספרים שקראו אחיהם הגדולים. מיזמי השאלות ספרים מקומיות פורחים בשכונות עד כדי כך שיש שכנים שהציבו מדפי ספרים בבניינים לשימוש כלל הציבור. וכך, מי שמצליח להביא את עצמו להתרכז בימים אלה בקריאה, מגלה עולם ומלואו. השאלות: "יש לך במקרה להשאיל לנו את איזדורה מון ספר שבע", או את "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", רווחות לא פחות מהשאלה איפה יש להשיג ביצים.
כולם מוציאים מהמגירות העמוקות ביותר את הפאזלים של האלף חלקים ומעלה, מתפלמסים ברשתות על חוקי המונופול ומחפשים לצפות דווקא ב"נוטינג היל" ולאו דווקא בסרט החדש התורן בנטפליקס. במקביל כמובן, כל אבא שהיה ילד באייטיז לא מפספס את ההזדמנות להקרין לילדיו את סדרת סרטי "בחזרה לעתיד", את "הגוניס" ואת סרטי ברוס לי. המצוקה מייצרת רעב לנוסטלגיה והפורקן מתממש באמצעות צריכת תכני עבר. הקורונה הופכת את כולנו לילדים רעבים.
התקשורת, שבדרך כלל אוהבת ומקדשת את הספר או הסרט החדש, הזדרזה להתאים את עצמה למצב, ויצאה בכתבות ומדורים שממליצים במודגש על ספרים ישנים, ממפים ומדרגים דווקא סרטים מפעם, גם תחנות רדיו משדרות הופעות ארכיון ועוד. לתוצרי התרבות האלה תפקיד כפול: הם גם משמשים להנאה ולהשכחת הצרות, והם גם מהווים שרידים לעולם של לפני הקורונה, כי לכולם ברור שהעולם שאחרי יהיה קצת שונה.
הניקוי וההכנות לקראת פסח ממחישים זאת ביתר שאת: תרבות השפע גרמה לנו לצבור עודף של פריטים בבית ולכן לא בהכרח צריך להוציא ישן מפני חדש. כדאי תחילה לחפש אם אין לנו פריט קצת מאובק אבל דומה לו על המדף כי זוהי קיימות במיטבה. זה לא אומר שצריך להפסיק לקנות ולצרוך תרבות חדשה, והחנויות, לכשיפתחו, יזדקקו לצרכן הישראלי ביתר שאת, אבל חשוב שלא נשכח גם בימים שיבואו שאת הטוב ביותר יש לנו כבר בבית. עצם הגילוי המחודש הזה הוא מתנה לא רעה לקראת החג.
