חולה מספר 695 הייתה אמורה להכניס לבידוד 490 איש ביישוב הבדואי כסייפה ובפזורה שסביבו. החולה, רופאה במקצועה, עובדת במרפאת שירותי בריאות כללית בכסייפה מדי יום, ובשבוע עבודה אחד היא באה במגע עם מאות מטופלים. ובכל זאת, במפת בידודי הבית של משרד הבריאות הופיעו ביום שלישי רק 68 מבודדי בית בכסייפה, ועוד עשרה בפזורה הסמוכה.
הפער בין הנתונים איננו נובע מבעיה בדיווח, אלא מבעיה במציאות. רוב מחויבי הבידוד בכסייפה וסביבתה פשוט לא נכנסו לבידוד. עבד אלעזיז אלנסאסרה, ראש מועצת כסייפה, אמר לי השבוע שאחוז ניכר מבין מחויבי הבידוד ביישובו אינם מקפידים על הוראות הבידוד פשוט משום שאין להם אמצעים לכך. רבים מהתושבים מתגוררים בבתים קטנים, חלקם בפחונים, ורבות מהמשפחות מונות למעלה מעשר נפשות שחולקות את אותו מטבח, שירותים ומקלחת. היכולת של אחד מבני המשפחה לחיות בבידוד בתוך בית כזה, היא כמעט אפסית.
אכן, אתגר הבידוד הופך להיות משמעותי יותר כשמדובר בתושבי הפזורה הבדואית, שרבים מתושביה חיים בפחונים ובצריפים, באורח חיים חמולתי. גם משפחה גרעינית שנדרשת להיכנס לבידוד, אינה יכולה לעשות זאת כשעשרות מבני משפחתם המורחבת חולקים איתם מתחם מגורים משותף. הילדים באים במגע יומיומי עם הסבים והסבתות שמתגוררים איתם יחד, ובהיעדר מסגרות חינוך – יש יותר שעות שהות של הצעירים עם הקשישים.
חלק ממחויבי הבידוד שטופלו על ידי הרופאה החולה במרפאה בכסייפה, הם תושבי המועצה האזורית אל־קסום. המועצה כוללת שבעה יישובים מוכרים הממוקמים לאורך כביש 31, אבל המדינה מטילה על אחריותה גם את תושבי היישובים הלא מוכרים שבשטחה. תחת הכותרת "זעקה לפני אסון" שיגר השבוע ראש המועצה, סלאמה אל־אטרש, מכתב לראש הממשלה נתניהו. "אם המועצה לא תקבל סיוע ולא תבוצע היערכות מתאימה – תושבי המועצה עלולים להוות מוקד התפרצות חמור שיביא להדבקה המונית, ונהיה עדים לאסון הומניטרי בהיקפים גדולים", כתב אל־אטרש. הוא התריע במכתבו שיש צורך דחוף בהקמת מרכזי בידוד שיאפשרו בידוד על פי ההנחיות, והציע להפוך את מוסדות החינוך בשטח המועצה למרכזי בידוד כאלה, אך טרם זכה להתייחסות להצעתו זו. במקביל הוא הציע לבצע הסבה של בתי מלון או אכסניות באזור, שיוכלו לתת מענה למחויבי הבידוד.
ראשי המועצות הם לא היחידים שביקשו השבוע פתרונות למבודדים במגזר הבדואי. גם ד"ר מיכאל גדלביץ, הרופא המחוזי של משרד הבריאות, ויאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פנו השבוע לראש המל"ל ולמנכ"ל משרד הבריאות בבקשה להקצות בית מלון למחויבי הבידוד מהפזורה הבדואית שתנאי מגוריהם אינם מאפשרים להם לקיים את הוראות הבידוד. נכון לאמצע השבוע, מדיניות משרד הבריאות היא לשכן במלונות רק חולי קורונה או אזרחים שהגיעו מחו"ל עם חשד גבוה להידבקות במחלה, ולא מחויבי בידוד. בינתיים אין מענה לבעיה.
ד"ר איברהים אבו־כף: "לבית שלי אין שער וגבולות ברורים, והחשש שלי הוא שאם מישהו פה יחלה בקורונה, זה יתפשט כמו אש בשדה קוצים"
מיתוג חברתי
חובת הבידוד איננה האתגר היחידי של החברה הבדואית במשבר הקורונה. בעיה מרכזית נוספת היא חוסר מודעות לנפיצות המחלה ולהוראות המתחדשות של משרד הבריאות. ח'יר אלבז הוא מנכ"ל שותף באג'יק, ארגון הפועל לפיתוח חברתי־כלכלי בקרב החברה הערבית־הבדואית בנגב. אלבז מספר על מחסור במידע מקצועי ונגיש שיגיע לבתים הבדואים. "בזמן שגרה מתקיימת העברת מידע רב דרך מוסדות החינוך, אבל כרגע, כשהמוסדות סגורים, זה לא מתאפשר", הוא אומר.
האלטרנטיבות הם סרטוני מידע בשפה הערבית שהופקו בימים האחרונים, ובהם דמויות מוכרות מהמגזר אשר מעבירות מסרים קצרים וברורים על המשבר וההתמודדות עימו. אמצעי נוסף הוא הפעלת מתנדבים שעוברים ביישובים מבית לבית ומחלקים דפי מידע עם הוראות משרד הבריאות. ארגון אג'יק מפעיל בימים אלו מאות מתנדבים, רובם סטודנטים, בהפצת חומרי הסברה וגם בקיום הפעלות לילדים. יאיר מעיין מדווח שגם עובדים של רשות הבדואים סיירו השבוע כדי לחלק חומרי הסברה ולאתר צרכים וחוסרים להיערכות ולהתמודדות.
אתגר נוסף שקשור למודעות הוא מיתוג חברתי שלילי שרבים חוששים ממנו. ד"ר איברהים אבו־כף הוא רופא מומחה ברפואת ילדים ב'שירותי בריאות כללית'. הוא עובד במרפאות ביישוב תל־שבע וביישוב אום־בטין, ובמקביל הוא מכהן כחבר המועצה האזורית אל־קסום. אבו־כף מדווח על תופעה של תושבים עם תסמינים של קורונה, שאינם פונים למד"א בבקשה להיבדק מחשש שהגעת אנשי מד"א לביתם תמתג אותם בסביבתם החברתית כחולים במחלה. הוא תולה תקוות במתחם 'דרייב אין' שמד"א אמורה להקים בבאר־שבע. "כשהמתחם ייפתח, אנשים יוכלו להיבדק מחוץ לבתים שלהם ומחוץ ליישוביהם, ולא יחששו מהסטיגמה החברתית בסביבתם", הוא אומר.
כיוון נוסף לפתרון הבעיה מצא אבו־כף במועצה אחרת. לדבריו, "במועצה המקומית אפרת הגיעו עם רכב של המועצה לבתים של תושבים כדי לקחת בדיקות. אם נאמץ את הרעיון גם ברשויות הבדואיות, אפשר יהיה להגיע לתושבים בלי אמבולנס של מד"א, עם רכבי מועצה, ולהפיג את החשש מהתיוג החברתי".
אבו־כף מתגורר עם משפחתו ביישוב אום־בטין, יישוב מוכר, שעדיין איננו מחובר לרשת החשמל הארצית. לו ולאשתו שלושה ילדים, אבל הם מתגוררים במתחם צריפים ופחונים שבטי שחיים בו כ־250 איש. "אימא שלי גרה במרחק חמישים מטרים מאתנו, וכך גם רבים מהאחים שלי ומשפחותיהם", הוא מתאר. "לבית שלי אין שער וגבולות ברורים, והחשש שלי הוא שאם מישהו פה יחלה בקורונה, זה יתפשט כמו אש בשדה קוצים".
רוקחת מהיישוב תל־שבע שחויבה בבידוד, מספר אבו־כף, התקשתה למצוא מקום לעשות זאת. "היא רווקה שמתגוררת יחד עם ההורים המבוגרים שלה, כי כך מקובל אצלנו. השבוע היא אמרה לי עם דמעות בעיניים שהיא יודעת שהיא מסכנת אותם, אבל אין לה ברירה. אני מקווה מאוד שיימצא מקום שבו יוכלו לשכן מבודדים כמוה".
