השבוע בדף היומי: מסכת שבת דפים ב-ח
מרגע שנפתחה מסכת שבת מלווה אותנו סוגיית הפרדת הרשויות. לא, לא מדובר ברשויות המדינה הנגררות למאבקי כוח בין הרשות המחוקקת (הכנסת) והרשות המבצעת (הממשלה) לרשות השופטת (בתי המשפט); אלא לאיסור הוצאת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך. והרשויות האלה, שהופכות להיות כל כך מרכזיות בשמירת השבת אליבא דדפי המסכת הראשונים, הן בכלל לא מה שחשבנו.
בשיח המודרני, ההבדל בין רשות היחיד לרשות הרבים מתרכז בנקודה אחת בלבד: למי שייך המקום. יש את השטח הפרטי שלי או שלך ויש שטח ציבורי. השטח הציבורי שלנו מתחלק גם הוא לשניים – הרחוב שבו לכולנו יש זכות שימוש מול ספרייה, נניח, ששייכת לציבור אבל מנוהלת על ידי עירייה או גוף ציבורי או פרטי אחר. רק ששם יש שעות פתיחה וסגירה שאנחנו נדרשים לכבד נרצה או לא נרצה. ושום דבר מזה לא חשוב בעניין רשויות השבת. התורה שבעל פה שלנו בכלל לא מדברת במושגים האלה. אצלה רשות היחיד ורשות הרבים מתייחסים לגודל המקום, למבנה שלו ולשאלה אם הוא מיועד למעבר המונים או לא.
במילים אחרות: את אף אחד לא מעניין מי בעל המקום. הבית שלי או שלך – שניהם רשות היחיד עבור כל אדם – זר או דייר המקום. כך גם הספרייה, המשרד או חנות הבגדים החביבה עליך אם במקרה נקלעת אליהם בשבת. רשות הרבים מצדה לא נוגעת למבני ציבור, אלא למרחב ציבורי משמעותי בהרבה. רגע, זה עוד לא הכול. מתברר שאותה רשות עצמה עם אותם מאפיינים בדיוק יכולה להיות אסורה בטלטול חפצים או מותרת לחילופין. במה זה תלוי? בשימוש של המקום. האם הוא נוח להליכת הרבים או לא; האם יש בו אביזרים לשימוש עוברים ושבים או לא; אותו מרחב – פסיקת הלכה אחרת שמושפעת מאיזה עמוד באמצע הרחוב או רמת הצפיפות של העוברים השבים.
הרבה פרשנויות ניתנו לשאלה מדוע דווקא בסוגיה זו נפתחת מסכת שבת. מדוע דווקא הוצאה מרשות לרשות היא המלאכה שמלווה את השבוע וחצי הראשונים של הלימוד, כשיש 39 איסורי מלאכה? ואנחנו מדברים פה על המלאכה היחידה שלא באמת יוצרת שום דבר. למעשה, היא לא ממש מלאכה. לא פיסול ולא בנייה; לא שרטוט ולא תפירה. לכאורה, סתם הוצאת חפצים ממקום למקום שנשענת על איסור הוצאת כלים למשכן במדבר, וכן על איסור איסוף המן באותו מדבר ממש.
שלל סיבות מוצלחות נרשמו לבחירה בפתיח זה למסכת שבת הארוכה, אבל אולי יש זווית רוחנית יותר שמחברת בין הבעלות על הרשויות לבין יום השבת. יום השבת הוא הרי היום האסור במלאכה ונדרשת בו שביתה לא רק לך אלא לכל אשר לך – "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה). ביום השבת לא משנה אם אתה בעל הבית או פועל ואפילו בהמתו של בעל הבית – כולם בשביתה. כאן אין משמעות לרכוש ולא לעושר שבידך. בעולם המושגים של השבת יש רק דבר אחד שנחשב – השביתה מכל מלאכה.
היהדות יודעת לרסן את יצר השליטה שלנו היטב בשלל צורות. התפילה במניין, לדוגמה, מאפסת עשרה אנשים (ומעלה) לדרגה שוויונית אחת. כולם חלק ממניין התפילה – הבוס עם המנקה והפועל הפשוט. כולם שווי ערך, ולאף אחד לא משנה באמצע תפילת מנחה מי פקד על מי רגע קודם מה המטלות שהוא דורש ממנו במשרד ומי אישר העלאה במשכורת למי ומי פיטר את מי. כולם שווים כעת בפני האל, וכאן יש רק בוס אחד שמנהל את העסק. יום השבת מושך את התובנה הזו מכמה דקות של תפילה למשך יממה שלמה. לא רק שלך ולמעמדך אין משמעות כאן אלא גם לרכושך. לא דרכו אתה נמדד. רשות היחיד שלך בנויה כעת מגורם מעצב שאינה תלוי בבעלות עליו. הוא תלוי במשהו מהותי הרבה יותר, שנוגע למספר הפסיעות שאתה עושה בשבת; למקום שאתה שובת בו; למלאכות שאתה מפסיק לבצע; לברכת היין שאתה מקדש.
קידוש יום השבת נעשה בשני מישורים – מה שאתה נמנע מלעשות כדי לא לחלל ומה שאתה מקפיד לעשות כדי לקדש. בין לבין יש הוצאה מרשות לרשות. משהו שמותר לעשות במרחב אחד ואסור באחר. משהו שמגביל את צעדך, ודווקא תוך הגבלה זו נותן לך חירות אמיתית. חירות שהיא פסק זמן מהמרדף אחרי הפרנסה הנדרשת, ומההתעסקות בשאלות של רכוש.
