מה היה הדבר הכי מדהים בליל המדגמים חוץ מהמדגמים עצמם? הרטוריקה של דוברי כחול לבן וישראל ביתנו. אחרי התאוששות קצרה מההלם שניכר על פניהם הם התייצבו מול המצלמות והשמיעו את הסיסמאות מלפני סגירת הקלפיות, כאילו מאומה לא קרה בינתיים. ליברמן נשבע שלא יישב עם החרדים, ונציגי כחול לבן הבהירו שהם חושבים על ממשלה בראשות נתניהו בדיוק מה שחשבו ערב הבחירות. כמו תוכים מאולפים צווחו כולם שוב ושוב: "שוחד, מרמה והפרת אמונים".
2.2 מיליון המצביעים של גוש הימין מכירים היטב את סעיפי האישום הללו, ואף על פי כן הצביעו השבוע נתניהו. הם אולי קופים לפי יהונתן גפן, עבריינים לפי מוטי גילת מהתאגיד, "אינם מבינים את גודל השעה" אליבא דהשופט בדימוס אליהו מצא, ועדיין מצביעים חוקיים לגמרי.
אפילו בן־גוריון ומנחם בגין לא גרפו מעודם הישג אישי דומה. שניהם עמדו בשעתם בראש מפלגות גדולות יותר וקואליציות רחבות, אך נבצר מהם לטעון שכמעט כל אזרח שני במדינה בחר בהם. נתניהו רשאי בהחלט לטעון. כל מצביעי ש"ס, יהדות התורה וימינה הצביעו ביודעין גם עבורו, כי כך הצהירו ראשי מפלגותיהם שוב ושוב: תבחרו בנו ונתמוך בו.
האם ראשי כחול לבן וליברמן רשאים מוסרית להתעלם מהממצא האלקטורלי הנחרץ הזה? לגרור אותנו שוב לתוך טרפת בחירות? נכון, מבחינה אריתמטית יש רוב דחוק למצביעי רק לא ביבי. אבל זה לא רוב יהודי, ואפילו לא רוב ציוני. כל 15 חברי הכנסת של הרשימה הערבית המשותפת כופרים בזכותה של ישראל למלא את יעודה המקורי – מדינה יהודית. הם חותרים באופן מוצהר להפיכתה למדינת כל אזרחיה, בתקווה שיום יבוא, הם יהיו כאן הרוב ויצרפו אותה לליגה הערבית. רובם נושאים בתרמיליהם התבטאויות פרו־פח"עיות, שנאה עזה לצה"ל ואהדה ל־BDS. לתיעוב העז שלהם לנתניהו, אין כל קשר לתיקיו הפליליים ולטוהר המידות פה (האם אחמד טיבי הוטרד אי־ פעם מהשחיתות האיומה ברשות הפלסטינית?). הם מתעבים אותו בגלל היותו מנהיג הימין הישראלי. קשריו עם המתנחלים מטרידים אותם פי מיליון מקשריו עם שאול אלוביץ'. הם לא באמת מייצגים את הצרכים האזרחיים הלגיטימיים של המגזר הערבי, הם מייצגים את השאיפות הלאומניות שמבעבעות בתוכו.
אם מפלגת שלושת הרמטכ"לים בכל זאת תסתייע בחבורת היבא יזבק כדי להדיח את נתניהו על ידי שינוי בהול של חוק יסוד, גם כנרת מלאה לא תספיק לכיבוס הכתם. אם תקים ממשלת מיעוט על כנפי טיבי ועודה – אפילו הים התיכון לא יספיק. בני גנץ, גבי אשכנזי, משה יעלון ויאיר לפיד יירשמו בדברי ימי ישראל לצד האחים הורקנוס ואריסטובולוס שהזמינו את הרומאים להתערב במלחמות היהודים. צביקה האוזר, יועז הנדל וחילי טרופר ייזכרו כמי שלא מנעו את החרפה, אם אכן לא ימנעו אותה לאלתר. נכון לרגע ירידת הטור הזה לדפוס, שתיקת השלושה מאפשרת לעופר שלח לרקוח חקיקה להדחת ראש ממשלת ישראל עם יועצו לשעבר של ראש אש"ף.
אבל גם בלי קשר לרשימה המשותפת מדובר בחקיקה שערורייתית, מגה־צבועה. אחרי שנים של שטיפת מוח נגד הימין שכביכול לש לפי צרכיו את ספר החוקים, וכל תבהלת החוק הצרפתי הפרסונלי, מבשלת כחול לבן את אבי אבות החוקים הפרסונליים. לאורך כל שנת קיומה היא כפרה בחוק הקיים, שמאפשר לראש ממשלה המואשם בפלילים להמשיך בכהונתו עד להרשעה חלוטה, ועכשיו היא זוממת לבטל אותו. במקביל היא גם מבזה את ההכרעה החד־משמעית של הרוב היהודי וגוררת אותנו לסבב בחירות נוסף, עכור מכל קודמיו. שנאתה לנתניהו מעבירה אותה על דעתה ומרסקת כל שיקול לאומי.
סיכומי מערכת הבחירות בשמאל, לפני שהתבררה טעותם המסוימת של המדגמים, עמדו בסימן "ניצחון השנאה". הטענה הייתה שרק באמצעות חרחור מדנים הצליח נתניהו להגדיל את מכסת המנדטים של הליכוד ולקצץ את המכסה של השמאל. אבל מיד עם סגירת הקלפיות התברר כי השנאה – רק לא ביבי – היא עדיין המנוע העיקרי של השמאל עצמו. בגללה, כבר שנה אין לנו ממשלה קבועה. בגללה אנחנו שוקעים אט אט למלחמת אזרחים.
ברוך השם, זו עדיין מלחמה נטולת אלימות פיזית, ובכל זאת מלחמה. הנהגת כחול לבן ואביגדור ליברמן מודעים היטב לנזק הלאומי האדיר של התמשכות המשבר הפוליטי, אך מגלים אפס גמישות. בסתיו הם דחו את מתווה הנשיא, ועכשיו דוחים את מתווה הבוחר ואת צו השעה – ממשלת אחדות. אפילו התפשטות הקורונה אינה מצליחה לרמוז להם שאחרי ככלות הכול נשקפות לישראל סכנות גדולות מתיקי נתניהו ומשלל חסרונותיו. את נשף פורים תש"ף הם מתעקשים לחגוג דווקא עם החברים של גברת יזבק.
