סיפור קצר על מקדש מעט

עשרה סיפורים כלולים בקובץ "כאן לא בית קפה", ומעבר לתוכנם, שבו ניגע בעוד רגע קט, מעניין ראשית לתהות על קנקנה של מלאכת סידורם זה אחר זה. אם הסיפור הראשון, "התפיליפיני שלי", מונה שבעה עמודים קצרצרים, הרי שהאחרון, "גבע דגן", הוא כבר נובלה של ממש המשתרעת לאורך שמונים עמודים. ואם הראשון קורה כמעט כולו בתוך השטיבלך השמנוני, ספוג הזיעה והתפילות, הרי שהאחרון, המתרחש בקיבוץ קטן ואומלל בדרכו החיננית, כבר משתמש במוטיב בית הכנסת - שעליו מוצהר בגב הכריכה כזה שהוביל את ג'קי לוי בכתיבת הספר כולו - כאנקדוטה שולית בלבד, והסיפור פורץ לו מבין ארבעת כתליו, ימה וקדמה צפונה ונגבה.

וזה אחד הדברים היפים בספר היפה הזה: הוא יוצא מתוך הנקודה הארכימדית היהודית כל־כך, בית כנסת, ומגיע ממנה לכל מקום שרק יחפוץ, עד שבשלב מסוים כבר אינו זקוק לה כלל, ממשיך לספר את סיפוריו גם ללא קיר התמך שבמזרח, ועדיין נמצא קרוב־קרוב ללב היהודי הפועם שנמצא בקרבו, מפעים את לבב כל מי שמובל בדרך העולה מהעמוד הראשון ועד האחרון.

כולנו מכירים את ג'קי לוי. מי משנותיו הרבות בתוכניות רדיו כמו "המילה האחרונה", מי מטוריו השבועיים ב"ישראל היום", מי מיצירות טלוויזיוניות שהיה שותף להן כמו "מעורב ירושלמי", מי מאינספור הופעותיו מול קהל. בכל אחת מהבמות הללו, ובכל פעם בצורה קצת אחרת, הוא עושה את מה שמעטים בעם היהודי יודעים לעשות כמותו: מספר סיפור. עשרת הסיפורים שבקובץ המקסים הזה משגרים את הקורא אנה ואנה, לעיתים בחמלה ולעיתים בקריצה, מי במציאות היומיומית ומי כשהוא נישא על כנפי הבדיון, ותמיד מנחיתים אותו על הקרקע בעדינות מופלאה, כטייס ותיק שמצליח להוריד את המטוס הכבד מהשמיים אל המסלול גם אם יש רוחות חזקות שנראות כעומדות לשבר את צינור הפלדה לאלפי רסיסים. לא פלא שהקורא, וגם הטסים, מוחאים כפיים עם דימום המנועים.

לא כל הסיפורים ב"כאן לא בית קפה" אחידים ברמתם. יש כאלה שהיו יכולים לקבל עוד ליטוש קטן, יש מי ששורות הסיום וקצה העלילה בהם היה יכול להיות תפור מעט יותר הדוק. אבל יש בו מספיק פנינים ששווה עבורן לשים עליו שתי ידיים. מעל כולם מתנשא "גבע דגן", דווקא אותו סיפור הנועל את הקובץ וקשריו למוסד בית הכנסת הם הרופפים ביותר - דווקא בו מתפוצצים כישרון הסיפור ויכולת התיאור של ג'קי לוי, והקורא זוכה בו לדקות ארוכות של חדווה ועונג, שנמהלים מדי פעם בפרצי צחוק בלתי נשלטים. הקטע שבו מתוארת העבודה במפעל הסבונים הריחניים הכושל של גבע דגן הוא מהמצחיקים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות בספרות העברית, ואולי לא רק בשנים האחרונות. השפה העשירה של ג'קי לוי יכולה הייתה להפוך בקלות למפגן מתנשא ומתייהר של מי שמשתמש במילים של שבת כדי להוכיח את שליטתו במכמני השפה העברית, אבל אחרי שנים כה רבות של סיפורים לקהלים רבים כל כך, ג'קי לוי מגיע לקובץ הזה כשבידו נמצאת הנוסחה המדויקת למינון נכון של הומור, שפה וניסוח.

קובצי סיפורים אינם סוגה נמכרת מאוד בישראל. הקורא הישראלי הממוצע אוהב סיפור אחד ארוך, ועדיף כזה שמכיל מאות רבות של עמודים, כדי להרגיש שכספו קיבל את הראוי לו. לא פעם, השם הלא־משהו שיצא לקובצי סיפורים אכן מצדיק את עצמו, כי יש בהם שברי סיפורים בלתי גמורים, מחשבות לא אפויות לחלוטין שתורגמו לכמה עמודים לא מספקים עלילתית ועוד מרעין בישין ספרותיים. זה אינו המצב בכל הנוגע ל"כאן לא בית קפה". למרות פגמיו המעטים, ואולי אפילו קצת בגללם, מדובר בפנינה של ממש.

כאן לא בית קפה ג'קי לוי, כנרת זמורה–ביתן, 206 עמ'