קל לדמיין את הישיבה היומית של צוות התגובות במפלגת 'כחול לבן', שחשבה על מענה הולם לסדרת הגמגומים של יו"ר המפלגה בני גנץ, לטעויות בשמות המראיינים, השימוש השגוי בניבים ועיוות פסוקים.
לאחר שראו במטה שיש פה עניין שכבר חורג מגבולות הדאחקות בטוויטר, הבינה החבורה שצריך לנסח תגובה, כחלק מדף המסרים היומי שנמסר לחברי המפלגה. לאחר שהציפו את הבעיה וחשבו איך אפשר להסביר את המבוכה, העלה מן הסתם אחד המשתתפים את דמותו של משה רבנו. "מה קרה לנו?", הוא בטח קפץ כמוצא שלל רב, "הרי גם משה רבנו גמגם וזה לא הפריע לו להוציא את בני ישראל ממצרים, להתנהל מול פרעה, ולהנהיג את בני ישראל במדבר ארבעים שנה עד שהגיעו לארץ המובטחת".
"מה שהיה להם טוב במדבר כשהיו עבדים", הוא בוודאי סיכם, "טוב גם לנו". ולאחר שקיבל הנהונים מרוצים מההשוואה הגאונית, הם עברו לדבר על תשובות טובות לחקירה המתגבשת בעניין 'המימד החמישי'.
ופה אולי המקום להגיד: בניגוד לסיפור ששמענו אצל הגננת, משה רבנו לא היה מגמגם במובן הנוירולוגי-תפקודי של המושג שאותו אנחנו מכירים.
הרמב"ם מתייחס לנושא התכונות הנדרשות מנביא במספר מקורות, בהם הוא מונה בין השאר את שלמותו הגופנית של הנביא. כך לדוגמא בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו". גם במורה נבוכים מדגיש הרמב"ם את השלמות הגופנית והשכלית הנדרשת מן הנביא המביא את דבר ה' אל בני ישראל.
ובכל זאת, ישאל השואל ובצדק ישאל, הרי משה רבנו בעצמו מעיד על עצמו שדיבורו איננו רגיל. בספר שמות (ד,י) כשמשה לא בטוח שבני ישראל יאמינו בו הוא אומר לקב"ה: " "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".
תרגום אונקלוס בתרגומו/פירושו מתרץ אולי את הפער בין הרמב"ם לפסוק. את המילים "כבד פה וכבד לשון" הוא מתרגם: " אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא" כלומר: "דברי יקרים ולשוני עמוקה".
המילים שבהם אנו משתמשים בדיבורנו הן בעצם האמצעי כדי להעביר את הרעיונות והמחשבות במוחנו אל הזולת. בתהליך הזה אנחנו משתמשים במילה שחותכת ומפרקת (המילה 'מילה', כמו בברית מילה, מסמנת חיתוך רעיונות למספר מילים). משה רבנו שנדרש ללמד את בני ישראל את התורה כולה, זה שדיבר עם ה' פנים אל פנים, זה שהביא לעולם בשמו של הקב"ה את המוסר של התורה, את המצוות, את התפקיד של ישראל בעולם, חשש שלא יצליח להוריד את הרעיונות הגדולים שהוא נדרש להעביר לשפתם של בני ישראל. הקושי של משה לא היה לדבר בצורה רהוטה, אלא לתרגם את רעיונות התורה הנשגבים לשפתם של בני אדם.
ותעיד על כך גם תשובתו של הקב"ה לטענותיו של משה (שם, יב): " "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר". מתרגם אונקלוס: " "וּכְעַן אִיזֵיל. וּמֵימְרִי יְהֵא עִם פּוּמָּךְ, וְאַלְּפִנָּךְ דִּתְמַלֵּיל". כלומר: אל תחשוש משה. לך ובצע את תפקידך, ואני אלמד אותך כיצד לדבר עם העם לפי רמתם.
ואם נחזור לגנץ ולהשוואה בינו למשה רבנו: יכול להיות שגנץ לא מורגל בראיונות בתקשורת וזה עניין של זמן. יכול להיות שהוא צריך להשתפשף עוד במגע עם הקהל. אבל מקמפיין שנמשך כבר שנה אפשר לקבוע כמעט בוודאות: הגמגום של גנץ לא נובע מרעיונות גדולים שאינם מיתרגמים ללשון העם, וגם לא מתוכניות גדולות שאינן משוּוקות כראוי. אם כבר, הבעיה אצל גנץ היא בדיוק הפוכה לזו של משה רבנו: כשאין רעיונות, ערכים או אידיאלים גדולים שאתה רוצה לקדם חוץ מ'רק לא ביבי', אז מה הפלא שנסיונות להעביר רעיון שחורג מדף המסרים נכשל בדיבור מגומגם.
