התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, טוענת כי מבדיקה שערכה עולה האפשרות שנעשו "פשעי מלחמה בפלסטין", וכעת היא מבקשת את אישור בית הדין לפתוח בחקירה. אל תתנו למונח "פלסטין" לבלבל אתכם, החקירה היא כמובן נגדנו. בנסודה אמנם זרקה עצם משפטית שנוכל לזחול אליה, והואילה להזכיר ברשימת הפשעים את שיגורי הרקטות לעבר אזרחי ישראל ואת השימוש באזרחים כבמגינים אנושיים עבור חמאס וארגוני טרור אחרים, אבל עיקר עניינה לחקור פשעי מלחמה של ישראל. לא שהיא קובעת שנעשו פשעי מלחמה כאלה. חלילה. היא רק מציינת שוב ושוב ושוב ש"יש בסיס סביר להאמין" שישראל ביצעה "התקפות לא מידתיות" בכמה תקריות במהלך צוק איתן, וכן מול מפגיני "צעדות השיבה" בגבול עזה.
להשלמת הטרילוגיה היא מניחה אחר כבוד את הדובדבן שעל הקצפת: הגדרת ההתנחלויות כפשע מלחמה, לא פחות. החוק הבינלאומי הרי אוסר הגליה של אוכלוסייה אחת לטובת אחרת, אז כמה מסובך לסובב את הסוגיה המשפטית כך שתתאים לכל בניית שכונה במעלה־אדומים על הר טרשים קירח, או הקמת בניין מגורים בשכונת תלפיות הירושלמית שבלב הקונצנזוס? האישה שסירבה לחקור את הטורקים על הגליית היוונים מצפון־קפריסין הולכת על הראש של ישראל, ובכל הכוח. מי אמר אכיפה בררנית ולא קיבל?
זה שבע שנים נאבקת ישראל להוכיח שאין לתביעה בהאג הסמכות השיפוטית לחקור אירועים אלה, שהרי הסמכות הזו ניתנת רק כשמדובר במדינה שהדמוקרטיה בה לא ממש מתפקדת – אבל התובעת החליטה אחרת. אז מה אם כל אירוע ביטחוני פה מלווה בייעוץ משפטי? אז מה אם ישראל דואגת להקים ועדות חקירה בעקבות כל מבצע הגנתי והכרחי? בעוד פחות מארבעה חודשים מצפה בנסודה לקבל לידיה את זכות הגשת התביעה נגד ישראל, כשהיא מגיעה עם רשימת תלונות שבמקרה הכינותה מראש. אם יינתן אישור כזה, תוכל בנסודה הנ"ל לזמן לחקירה את בכירי המדינאים והמצביאים של ישראל, עם אופציה למעצר בן עשרות שנים עד שיתבררו התלונות נגדם. בכל זאת, פשעי מלחמה עומדים פה על הפרק. במקרה כזה, תיק 5000 של ראש הממשלה בנימין נתניהו יתנהל על אדמת אירופה לצד תיק מספר אחת של החברים לנשק, בני גנץ וגבי אשכנזי. על ספסל הנאשמים ההולנדי יצטופפו להם רמטכ"לים לצד ראשי שב"כ, שרי ביטחון לצד שרי בנייה ושיכון.
ישראל נלחמת נגד הענקת סמכות כזו לא רק משום שהיא מאמינה בצבא המוסרי שלה, אלא כדי למנוע את הפיכתה למצורעת בזירה הבינלאומית. כשאות קין של חשודה בפשעי מלחמה מתנוסס על מצחה, יש לכך משמעות כלכלית וביטחונית דרמטית להחריד. וזה עוד לפני פסק הדין, שאיך לומר – מהמר אחראי לא היה שם כסף על דוברי העברית שבזירה. עם כל הכבוד לטענת התובעת כי החקירה המקדימה הייתה "עצמאית, מקיפה ואובייקטיבית", ישראל מוכת הגולדסטונים מוותרת על התענוג לבחון את ערכי האמת והצדק של החברים העוינים בהאג. לא שאנחנו טוענים חלילה כי בית הדין הבינלאומי מוטה נגדנו, רק שיש לנו בסיס סביר להאמין שהוא מוטה לאללה.
בנסודה מצפה לקבל את זכות הגשת התביעה נגד ישראל, כשהיא מגיעה עם רשימת תלונות שבמקרה הכינותה מראש. במקרה כזה, תיק 5000 של נתניהו יתנהל על אדמת אירופה לצד תיק מספר אחת של החברים לנשק, גנץ ואשכנזי. על ספסל הנאשמים ההולנדי יצטופפו רמטכ"לים לצד ראשי שב"כ, שרי ביטחון לצד שרי בנייה ושיכון
לא תאמינו, אבל זו כמעט טענתה הרשמית של ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דחה השבוע את דבריה של בנסודה מכול וכול. בהודעה מטעמו הזכיר היועמ"ש לבינלאומית הבכירה כי "מדינת ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, המחויבת ופועלת לכיבוד החוק הבינלאומי והערכים ההומניטריים. העובדה שתובעת בית הדין בחרה לקדם הליכים בעניינה של מדינת ישראל, בעקבות פנייה של הרשות הפלסטינית – בלתי מתקבלת על הדעת". תענוג מיוחד היה לקרוא את עמדתו האנטי־אקטיביסטית של מנדלבליט, כשהוסיף: "לבית הדין אין ולא יכולה להיות סמכות שיפוט מסיבות משפטיות ברורות, ושום לוליינות משפטית לא תשנה זאת". לא מעט אנשי ימין יכלו אפילו להזדהות עם תסכולו של היועמ"ש: "יש להצטער על כך שתובעת בית הדין סירבה להתעמק בחוות הדעת, למרות שהייתה לה הזדמנות לעשות זאת בטרם נחפזה לקבל החלטה. מדובר במסמך מפורט, יסודי ומנומק (…) לו הייתה התובעת מקיימת בחינה אמיתית, בלב פתוח ובנפש חפצה, של הנושאים המשפטיים שבפניה, היה עליה ללמוד היטב את המסמך ולקיים דיון מקיף ומעמיק בתוכנו. לא ברור מדוע אצה לה הדרך לקבל החלטה נמהרת ולא מבוססת שכזו".
אל תפספסו את ה"לב פתוח ונפש חפצה" – אותן מילים שבהן השתמש מנדלבליט בנוגע לחומרים שהגישו פרקליטיו של נתניהו. ההצהרה ההיא גררה ביקורת חריפה על היועץ המשפטי לממשלה, המשמש גם כתובע הכללי: הוא הבטיח לקרוא את כל דברי הסנגוריה בלב פתוח ובנפש חפצה, אלא שזמן קצר לאחר מכן כבר אצה לו הדרך לפרסם את החלטתו להגיש נגד ראש הממשלה כתבי אישום.
מנדלבליט וצוותו מנהלים עבור מדינת ישראל מערכה קריטית בזירה הבינלאומית שאין להקל בה ראש. היועמ"ש, איש ישר ונעים, נקלע לקדנציה כמעט בלתי אפשרית כבר מיום שדרכה רגלו בלשכה המרווחת שברחוב צלאח א־דין. אפשר לחלוק על החלטותיו ואפשר לתמוך בהן, אבל בשום אופן אי אפשר לחלק את אזרחי המדינה למחנה דמוקרטי ולמחנה אנטי־דמוקרטי על פי יחסם להחלטותיו. דווקא מתוך דבריו של מנדלבליט עצמו עולה כי לכל תסכולי הימין יש מקום בשיח דמוקרטי נורמטיבי – הן לטענות על לוליינות משפטית, והן להאשמות על אכיפה בררנית.
יואיל המחנה המכנה עצמו "דמוקרטי" לפנות קצת מקום בשיח הציבורי המהוגן לכל דורשי הצרת סמכויותיו של בית המשפט. אחרי הכול, האקטיביזם המקומי אינו שונה מהיומרה הבנסודית להכריע בסוגיות לא לה. ה"מידתיות" וה"סבירות" מבית היוצר של השופט אהרן ברק הן לולייניות משפטית שמותר וצריך לזעוק נגדה. מערכות המשפט אכן פועלות על פי חוקים כתובים ומלומדים, אבל הן משאירות לעצמן שולי פרשנות וביקורת רחבים לנוע בהם ולחרוץ גורלות שיכולים היו לזכות להכרעה אחרת. בשוליים האלה בדיוק יש להציב גדר הפרדה כדי להגן על עוברי האורח.
הדמוקרטיה לא תתמוטט בגלל הגבלות כאלה, היא תתחזק מהן. אם לא נחמיץ את הרגע, אולי עוד אפשר לשקם את אמון הציבור במערכת שיש בסיס סביר להאמין כי היא בעלת נטיות פוליטיות משלה. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה נואשות למפקפקים בעליונות המוסרית, העל־אנושית של אנשי המשפט; למי שמוכן לבחון אותם בכבוד ובחשד. היא זקוקה לקולות כאלה לא פחות משהיא זקוקה לתומכיה. והביקורת האחראית הזו מגיעה כעת עם חותמת כשרות של היועץ.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
