הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, איש אינו מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות, ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.
המשבר שאנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון בין שלוש הרשויות העיקריות ועוד.
המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית ועל האתוס והשאיפות שלה, וגם לא על המגמות, הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.
מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי, ועלו כמה הצעות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות האלה הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמיתי בחלופה – לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, גם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.
אבל נוכח המשבר הנוכחי ועקב ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.
בצלאל סמוטריץ' דיבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה", והסביר שהיה חפץ בה אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבעל פה וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.
כל מה שאפשר להגדיר כרגע בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור, וכיצד היא אמורה להיראות באופן כללי. פרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית וכדי להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים ומסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.
לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך שנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, שבו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, כדי שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה אפשר אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה כדי שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.
זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שרק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשייה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע לעמוד גם במשימה הזאת.
