כישלונם של שני ראשי המפלגות הגדולות, בנימין נתניהו ובני גנץ, להרכיב ממשלה, הוא אכן תקדים מאוד לא מלבב בהיסטוריה הישראלית. ניסיונן של מדינות אחרות מלמד שלתקדימים כאלה יש נטייה לשכפל את עצמם וליצור כאוס פוליטי מתמשך, הדבר האחרון שמדינה מאוימת כמו ישראל זקוקה לו. ראוי אפוא לעמוד על כמה מלקחי המשבר כדי לדעת ממה ראוי להימנע בשלושת השבועות הקרובים, שבהם יש עדיין סיכוי אחרון להיחלץ מבחירות שלישיות.
הלקח הראשון: שקר הקיטוב והשנאה. כמה עמל בנימין נתניהו להציג את כחול לבן ואת ראשיה כבלתי לגיטימיים. הכותרות רעמו באדום בוהק ובליווי קריינות מאיימת: "גנץ. שמאל. חלש". גנץ הוצג כרמטכ"ל הססן ופחדן, שבגללו התעכבה ישראל 51 ימים עד סיום מבצע צוק איתן – כאילו נתניהו לא היה שם מעליו, ולא החליט להאריך את כהונתו גם אחרי המבצע הלכאורה כושל הזה. והנה, רגע אחרי הבחירות, פתאום הפכו את אותו לוזר ואת מפלגתו למושא חיזורים מפתה: "בני, גבי, משה. אתם שלושה רמטכ"לים, נלחמתם את מלחמות ישראל. אני לא מאמין שתרכיבו ממשלה שנסמכת על תומכי טרור" (מישהו הרי צריך לככב כמושא לשנאה).
גם הקיטוב בין המחנות, שהוצג לפני הבחירות כבלתי עביר, התברר לפתע כבלון מנופח. בן־רגע השתנו הזמירות, ולא רק האיש נתניהו אלא גם כלל ראשי הימין, ולפי הסקרים גם רבים ממצביעי הימין, עברו פתאום לתמוך ברעיון ממשלת האחדות ואפילו העדיפו אותו על פני בחירות שניות (שלא לומר שלישיות). כלומר: גנץ ומפלגתו כבר אינם שמאלנים פסולי חיתון. ואם תטענו שכך היא דרכה של תעמולת בחירות, מתברר שאפשר גם אחרת. אנשי כחול לבן לא פסלו לרגע את כלל מפלגת הליכוד, אלא הדגישו מלכתחילה את תמיכתם בממשלת אחדות, ופסלו רק את האפשרות שהממשלה תונהג בידי נתניהו בגלל כתבי האישום.
הלקח השני נובע מהראשון: כדאי להיזהר מחרמות כלפי אישים, ובוודאי כלפי מגזרים. הם מרעילים את השיח הציבורי, לעיתים לתקופה ארוכה. מצד שני, אם כבר החרמת ותוצאות הבחירות מצביעות שאינך יכול להתמיד בחרם, אל תהסס לשנות את דעתך. בעידן הרשתות החברתיות נוצר פחד משתק משינוי הדעה, שמא תותקף בזעם תומכיך הנבגדים. אבל מנהיג נבחן גם ביכולתו לשנות עמדה לפי התנאים שנוצרו, ולהעדיף את האינטרס הממלכתי על החשש מביקורת אישית. דווקא בעניין הזה הוכיח נתניהו גישה מוצלחת יותר מאנשי כחול לבן, שדבקו בעמדתם מלפני הבחירות. וראה זה פלא: הזגזוג לא עלה לו בתמיכת הציבור שלו. לאורך זמן, אנשים יודעים להעריך את העדפת האינטרס הלאומי ואת המנהיג שלא פוחד מזעם ההמון.
לקח שלישי: היזהרו מאביגדור ליברמן. רבים תהו בחודשים האחרונים מה מניע את ליברמן במסע הצלב שלו נגד ממשלת ימין צרה. ייחסו זאת לנקמה אישית שלו, בעקבות חשדו שאנשי נתניהו הם שהעבירו למשטרה חומרים נגדו. הדברים שאמר השבוע, בהודעה על הסרת תמיכתו משני המועמדים, מלמדים שאולי היה שם גם משהו עמוק יותר. ליברמן שרטט מתווה שמתקרב לחיסול אופייה הדמוקרטי של ישראל: החזרת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שיוכל גם לפסול חוקים שלא התקבלו ברוב מיוחס, ולהרכיב ממשלת מומחים, אם ניכשל בהרכבת קואליציה.
עולה החשש שעל גבי הסלידה מכישלונה המתמשך של המערכת הפוליטית הנוכחית, ליברמן מכין את הספין שאיתו יעלה למגרש הבחירות השלישיות: תנו מנדט לאיש חזק, שסוף־סוף יעשה פה סדר. אם זה הכיוון, המשפט המפורסם של יאיר גולן על "זיהוי תהליכים הדומים לאירופה שלפני שמונים, תשעים שנה", עוד עלול להתברר כאמת לאמיתה. כדאי לזכור: עם כל הסלידה מהשחיתות וממופעי השנאה של נתניהו, ליברמן עולה עליו עשרות מונים בשני התחומים גם יחד.
למערכת הפוליטית יש כמעט שלושה שבועות כדי להינצל מכאוס פוליטי מסוכן עוד יותר מזה שחווינו בשנה האחרונה. ראוי שכל השחקנים במערכת הפוליטית יגלו אחריות, יימנעו מחרמות של תעמולת בחירות וילכו לממשלת אחדות בהתמקדות בטובתה של המדינה, ולא בטובתו של פוליטיקאי כזה או אחר.
