יש טוענים, ובמידה לא מבוטלת של צדק, ש'שיר הפרחה' הוא אחד מהשירים הפמיניסטיים הראשונים של המוזיקה הישראלית. זאת, אף שגבר אשכנזי כתב אותו ושהוא הושם בפי זמרת מזרחית בתחילת דרכה. השיר שהפך ללהיט וקיבע את עפרה חזה כזמרת־על, עורר דיון ציבורי מאז הגיח לאוויר העולם, ומספרים שגם לחזה היו יחסים מורכבים איתו.
בשנות ה־80 עוד לא דיברו מהצד האחד על הסגברה (דיבור גברי שמסביר נשים) או על ניכוס תרבותי – מושג שהפך ללהיט בשנת 2016 ומתאר אימוץ אלמנטים מתרבות שונה, לרוב מדוכאת ונחשלת, הוצאתם מהקשר, ניצולם ומסחור אינטנסיבי שלה (ועד להיכן הדברים מגיעים? לאחרונה צפיתי בסרטון של בחור מהעדה האתיופית שכועס על "בננות" של בן אל וסטטיק שנעשה בו שימוש במקצבים אפריקניים), וגם על ריקליימינג – מהלך פוליטי שדרכו קבוצה לוקחת מילה שנועדה לבזות ומאמצת אותה ממקום של העצמה (כמו למשל "מצעד השרמוטות") – עוד לא דיברו. ובשיר הפרחה יש באמת מכל אלו. יש בו אישה שאומרת 'שחררו אותי מכל מה שאתם חושבים עליי, אני לא שמה עליכם'. ויש בסופו גם שורה כזו: "כי מאחורי כל פרחה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן", שהיא באמת שורה די מגעילה.
בנוסף, בעקבות השיר שכבש את מצעד הפזמונים זמן רב, קיבל כינוי הגנאי פרחה מעמד כמעט רשמי. ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" בעריכתם של דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה שיצא בשנת 1982 נכתב: "פרחה – כינוי זלזול לעלובת נפש, מכוערת. 'הבטיח להביא חתיכות, אבל בא עם שלוש פרחות, כל אחת יותר עקומה מהשנייה'". וראו זה פלא, ההקשר העדתי נעלם.
עליי כבעלת מדור מוטלת האחריות לחפש באופן פעיל נשות חינוך מעוררות השראה, אבל עליכן, אחיותיי למין החכם והיפה והחזק, מוטל גם לדחוף את עצמכן
אני שומעת קולות שמזוהים עם המאבק המזרחי, שבירכו על מחיקתה של המילה 'פרחה' מהגרסה המחודשת בפסטיגל. אני מבינה אותם ובכל זאת חשה מידה לא מבוטלת של צדקנות וטהרנות במחיקה הזו. אני לא ממשמיצי הפוליטיקלי־קורקט – שבשורשיו מצויות תכונות אנושיות טובות כמו רגישות לאחר ובקשה לתיקון עוולות; אבל כמו אחרים אני לא אוהבת לראות שהוא מגזים טיפה, והופך לשטחי.
כמו שאני מבינה שלא יתאים לשיר בפסטיגל את "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" (ובאמת, מה זה השיר הזה לעזאזל?), אני יכולה להבין שלא יתאים לשיר את "שיר הפרחה" – שמבעד ל"שלאגר" שהוא היה, יש בו מהלך 'הפוך על הפוך' ומורכבות ומטען פוליטי וחברתי שילדים לא בטוח יקלטו. זה בסדר. הפתרון הוא פשוט: אל תעבדו אותו לגרסה חיוורת ועצלה שלו – כי אנחנו לא יכולים שלא לתהות מה בא לאנה זק לצעוק. ותגידו את האמת, האם לא כולכם השלמתם בלב את המילים "אני פרחה"? – אתכם למשטרת המחשבות! – כי בגרסה הזו, באמת כבר לא נשאר כלום מלבד מה שרע בתקינות הפוליטית – צביעות.
לחטוף את המיקרופון
השבוע קיבלתי מייל דרך ההפקה של מערכת 'מוצש': "אוהבת מאוד את המדור 'סדרת חינוך'. נהדר להקדיש לחינוך תשומת לב שבועית, לשים את זה בפרונט, כתוב טוב ומעניין. רק אישה אחת בכל אלה לא מצאתי. אני קצת מגזימה, היו במדור כמה נשים, אבל הן מיעוט קטן, בוודאי מזערי ביחס לתפקידיהן במערכת החינוך במדינת ישראל".
אז אתם יודעים מה עשיתי? הלכתי לספור. ומה מתברר? שהיו עד כה בטורי המדור 12 גברים ו־9 נשים. ולמה אני מספרת לכם את זה? אל"ף, כדי שתדעו שלא תמיד תחושת הבטן שלכם היא גם המציאות. בי"ת, כדי שתבינו שמגדר הוא רק מנסרה אחת והיא לא יכולה להיות חזות הכול. יש עוד הרבה שיקולים מלבד ענייני מגדר. נניח, אם בשבוע אחד עסקתי בחינוך פורמלי, אנסה לתת מקום לחינוך לא פורמלי. או אם ראיינתי אדם דתי, אשתדל שבשבוע לאחריו יהיה אדם ממגזר אחר. הבנתם את העיקרון. ראייה מגדרית היא סופר־חשובה ולא תמיד מרכיבים את המשקפיים שלה, ובכל זאת, אי־אפשר שזו תהיה הדרך היחידה שלנו לבחון דברים. גימ"ל, כדי שתדעו שברור לי שאני צריכה להשתפר, אבל אם תיצמדו לעובדות זה יהיה יותר קול. בעיניי, היחס צריך להיות לפחות 50:50, וזאת גם השאיפה שלי, אבל אמירה כזו של 'מיעוט קטן' רק גורמת לי להגיד – 'לא משנה מה תעשי, תמיד יהיו אנשים שיקטרו, שחררי'.
עכשיו, תראו, אפשר לחשוד בי בהרבה דברים, אבל לא בכך שאני לא פמיניסטית. כל הזמן יושב לי במוח שעליי לתת לנשים מקום. רק בתחילת השבוע הכרזתי במערכת 'מוצש' שאני חייבת עוד נשים. "הבו לי נשים", ביקשתי. ואם אראה לכם התכתבויות עם קולגות אולי תאמינו לי שאני בחיפושים תמידיים אחרי מרואיינות. ואם אף הייתי חושפת את השיחות האלה, הייתם רואים שאני גם קצת מתלוננת עלינו, הנשים. על שאנחנו לא מספיק פּוּשריות, ולא מספיק דוחפות את עצמנו וממעטות עצמנו לפעמים.
מתיש להיות אישה, ובמיוחד אישה שסופרת כמה פעמים הופיעה המילה אישה באירוע כזה או אחר. רק צריך להיצמד לעובדות ולא לפעול (רק) מהבטן
עליי כבעלת מדור מוטלת האחריות לחפש באופן פעיל נשות חינוך מעוררות השראה, ובאמת שלא חסר, אבל עליכן, אחיותיי למין החכם והיפה והחזק, מוטל גם לדחוף את עצמכן, בערך כמו שגברים עושים, אפילו שזה לא תמיד כיף.
בנימה אישית ומסוכסכת אספר לכם מעשה נוסף שהיה השבוע. השתתפתי בערב שעסק באוכל וב"שירת אוכל", לצד שלושה גברים חכמים ונבונים. ואני, שאין לי פה כזה קטן או חרדת קהל, דיברתי פחות מהם. תוך כדי האירוע קיבלתי הודעה מחברה שנכחה שם: "דברי יותר, לא שומעים אותך מספיק". חייכתי אליה, וכמה דקות אחרי שהיא הבהבה לי חטפתי את המיקרופון (ליטרלי!) ולקחתי את השיחה אחורה לנושא שכבר עסקנו בו ושבכל זאת התחשק לי להגג עליו עוד קצת. כי להיות אישה אומר שלפעמים אנחנו עוד צריכות לחטוף מיקרופונים. ולהיות אישה עוד אומר ליחצן את עצמנו (לפחות כמו גברים), ואגלה לכן סוד – הם מיחצנים ועוד איך.
האם באמת ישבתי וספרתי דקות נשים מול דקות גברים? לא ממש. אני לא חיה ככה. ויש גם זרימה טבעית של אירועים ובמקרה הזה הוא פשוט היה עמוס מדי והיה צריך לאוורר (ואתם תשאלו ובצדק, אז למה שדווקא האישה תשתוק, ואין לי תשובה מספיק טובה), אבל כן, תמיד בקרן זווית של הנפש יושבת שדונית המגדר (אדומה? לבנה?) ותובעת יותר מקום. ולפעמים זה מתיש, בחיאת בתאל, אני אומרת לעצמי, מה את צריכה את כל החישובים האלו (אני אישה קישוט פה? נחתכו לי החוטים ואני כבר אישה אמיתית?) אז גם אני בחיים שלי עוד "סופרת עמודים של כמה־כמה לטובת הנשים", ולפעמים אני כנראה טועה כמו הכותבת ששלחה לי את המייל, ומגלה שבסופו של דבר מתיש להיות אישה. שאי־אפשר עם החישובים ואי־אפשר בלעדיהם. כן, קצת כמו עם הגברים.
