הרשת מלאה בקריאות ותקוות להקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן הנשענת על הרשימה הערבית המשותפת. הקריאות הללו משקפות תערובת של מצד אחד רצון פוליטי עז להדיח את נתניהו ולראות את סיום דרכו הפוליטית והמרת השבט הליכודי בשבט המתחרה. מצד שני הן מגלמות גם משאלות לב ערכיות של חלקים מהציבוריות הפוליטית בישראל שחותרים למימוש עקרונות נשגבים כמו שוויון וכו' ורואים בהקמת ממשלת מיעוט נייר לקמוס למידת הנכחתו של ערך השוויון בתרבות הפוליטית הישראלית.
זה המקום לקצת היסטוריה. אמנם ההיסטוריה לא ממש חוזרת על עצמה אבל היא בהחלט יכולה ללמד על מבנים קבועים של התנהגות ולוגיקה פוליטית ותרבותית. אם תרצו, מדובר באלגוריתמים המכוננים את ההתנהלות שלו כפרטים ואפילו כחברות אנושיות וכמדינות. לרוב אנחנו פחות מודעים לקיומם אבל הם נוכחים ומאד משמעותיים לפענוח ההתנהלות האנושית.
מאז הוקמה מדינת ישראל לא ישבה מפלגה ערבית באף ממשלה ציונית – יהודית. חומרי הגלם הרעיוניים-תפיסתיים שעל בסיסם הוקמה המדינה העניקו משקל מכריע הן פוליטית והן תרבותית לקולקטיב היהודי. ישראל נוצרה והוקמה כמדינת לאום של הרוב היהודי עם העדפה ברורה לרוב הזה בקביעת דמות המרחב הציבורי, בחלוקת משאבי המדינה וגם בחלוקת הכוח הפוליטי.
למיעוט הערבי ניתנה דריסת רגל בכל אלה, אבל דריסת רגל מוגבלת. כך למשל במישור הפוליטי נהנה המיעוט מייצוג בבית הנבחרים הישראלי אבל לאורך השנים סבלה האוכלוסייה הערבית מתת יצוג. פירוש הדבר הוא שהתקיים פער קבוע בין המציאות של נוכחות חברי כנסת ערביים בפרלמנט לבין מידת השפעתם הפוליטית שהיתה מוגבלת ומצומצמת ולכן זירת הפעולה הפוליטית המשמעותית במגזר הערבי לאורך השנים היתה זו המוניציפאלית.
אין זה אומר שהמפלגות הערביות וחברים הכנסת הערביים לא שיחקו תפקיד פוליטי, גם אם מוגבל. למעשה לאורך יותר משבעים שנות המדינה היו חברי הכנסת הערביים חלק מהנוף הפוליטי – פרלמנטרי וניסו בכוחותיהם המוגבלים לייצר השפעה פוליטית. לא אחת הדבר נעשה דרך שיתופי פעולה אד הוק עם מפלגות ציוניות ועם חברי כנסת יהודים. הנקודה המרכזית היא שיתופי הפעולה הללו היו מוגבלים למדי בזמן ובמהות ובעיקר היו פונקציונאליים.
מבחינה זו, המפלגות היהודיות וראשיהן מעולם לא שללו שיתופי פעולה עם חברי הכנסת הערביים, והפכו אותם לחלק מהמשחק הפוליטי כל עוד שיתופי הפעולה הללו לא פרצו את תקרת הזכוכית שמעולם לא דובר עליה מפורשות, אבל לא רק שהיא נכחה היא הגדירה את גבולות המשחק. אלו לא נפרצו גם בתקופת ממשלת רבין השנייה כאשר נחתם הסכם הגוש החוסם עם המפלגות הערביות.
ההסכם לא הביא לפריצת העיקרון הלא פורמאלי של אי צירופן לממשלה של הסיעות הערביות הלא ציוניות וגם הסתמן כמפגש פוליטי קצר טווח שלא הביא לשינוי עמוק של יחסי המיעוט עם הרוב וכמובן לא בהגדרות הבסיס והיסוד של 'המדינה היהודית'.
המגעים האחרונים בין כחול לבן על שלושת הגנרלים שלה לבין איימן עודה מעידים על שני עניינים: האחד, המרתק באמת הוא מהכיוון של איימן עודה. בניגוד לאגדה האורבנית הנפוצה בשיח הציבורי והפוליטי עודה הוא מהמרוויחים הגדולים של כהונת נתניהו שמצד אחד נקט בשיח פוליטי אגרסיבי ושלילי כלפי חברי הכנסת הערביים והמיעוט בכלל אבל מצד שני חיבר את האוכלוסייה הערבית לכלכלה הישראלית והמטיר עליה כמות שקלים שלא הומטרה אפילו בתקופת כהונת ממשלת רבין השנייה שנחשבת לממשלה המיטיבה ביותר עם המגזר הערבי.
המפגש של עודה עם כחול לבן אינו מפגש רומנטי אלא מפגש שנועד למקסם את מה שהוחל בו בתקופת נתניהו, קרי להבטיח המשכיות ואף יתר עשייה בתחומים הנוגעים לשילוב הכלכלי של המיעוט הערבי שמתנהל על בסיס ההנחה כי עם כחול לבן התמורות למגזר יהיו משמעותיות יותר בגלל הקונסטלציה הפוליטית המיוחדת.
העניין השני, הוא ההזדקקות של כחול לבן לרשימה הערבית המשותפת בגלל אותו מצב פוליטי ייחודי. הרשימה המשותפת היא בראש ובראשונה איום על הליכוד (ממשלת מיעוט) שנועדה לדרבן את נתניהו, אבל גם חלופה פונקציונאלית לטווח הזמן הקצר. גנץ אינו יכול לבנות על שיתוף פעולה אסטרטגי עם הרשימה המשותפת. מפלגת הגנרלים, הציונית המבקשת לרשת את מפלגת השלטון אינה יכולה לפעול מחוץ לגבולות הקונצנזוס הציוני ומחוץ לתכולתו של האלגוריתם המדריך את התנהלות הפוליטיקה הישראלית בהקשר של יחסי יהודים וערבים.
זו הסיבה שהקמת ממשלת מיעוט היא חלופה סבירה כמהלך ביניים שנועד להביא את כחול לבן לבחירות הבאות בעוד פחות מחצי שנה כאשר גנץ הוא ראש הממשלה ולא נתניהו. או אז יפורק שיתוף הפעולה עם הרשימה המשותפת ויסתיים הרומן קצר הטווח שמבחינת עודה עשוי להסתכם בעוד כמה מיליוני שקלים ומבחינת גנץ בשיפור עמדות לקראת הבחירות הבאות.
מנקודת מבט זו אין כאן חריגה מהדפוס הפוליטי המוכר ביחסי יהודים ערבים, אלא מהלך פוליטי המשקף מפגש אינטרסים פונקציונאלי, הרחוק ממהפיכה רעיונית. אם יילך גנץ למהלך כזה של ממשלת מיעוט בתמיכת איימן עודה הוא יילך כנראה בדרכו של רבין שקדם לו במהלך הפונקציונאלי של שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות ובנכונות למתוח את גבולות שיתוף הפעולה, שגם אצל רבין-פרס היה מוגבל.
מה שגנץ יצטרך להביא בחשבון הוא את שאלת האפקט שיהיה למהלך כזה בקלפיות, בהינתן כך שישראל תחת ממשלת מיעוט, על אחת כמה וכמה כזו שנשענת על חברי הכנסת הערביים, תלך במהרה לבחירות. מה שבטוח הוא שאם אכן יתממש התרחיש המיעוט הערבי יעמוד, שלא מרצון, גם במרכז תעמולת וקמפיין הבחירות הבאות.
