הביקורות כנגד הסידרה 'הנערים', שעוסקת ברצח הנער מוחמד אבו-חד'יר משועפט, לפני חמש שנים, החלו עוד לפני שרוב המבקרים ראו אפילו פרק אחד ממנה. כמה מהצופים הראשונים של הפרקים הראשונים התרשמו שבעצם ההתמקדות ברצח אבו-חד'יר, הסידרה מציגה מציאות מעוותת לפיה פיגועי הטרור בארץ-ישראל הם בעיקר מעשי ידי הישראלים כלפי הפלסטינים האומללים. היו אפילו מי שטענו שהסידרה מרמזת על אחריות של אמהות שלושת הנערים היהודים (נפתלי פרנקל, גיל-עד שאער, ואייל יפרח), שרציחתם הולידה את רצח אבו-חד'יר כפיגוע נקמה – כאילו בעצם קריאתם לתפילות המוניות להצלת הנערים יצרו תקוות שווא, שהתרסקותה הביאה לזעם שבגללו, בין היתר, נרצח אבו-חד'יר.
אני מודה. גם אני נטיתי לקבל את הטענות האלה עוד לפני שראיתי אפילו פרק אחד מהסידרה, ולו מהסיבה ששניים מהטוענים אותן – משה ויינשטוק מאלון שבות, שהיה בין ראשי המחפשים את שלושת הנערים, והמשורר אליעז כהן, שידוע בכלל כ'שמאלן' הרוצה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות בלי גבול ביניהן – מכובדים עליי כאנשים שאינם מתלהמים, ואם הם הגיעו לטענה הזו חזקה שיש צדק בדבריהם. מה גם שהנטייה הטבעית היא לחשוד ששני יוצרים ישראלים שהצליחו לקבל סידרה משלהם בחברה בינלאומית כמו HBO, ועוד עם שותף שלישי פלסטיני, בוודאי התחנפו לנרטיב הפלסטיני-שמאלני כדי להשיג זאת.
אבל את המאמר הזה אני כותב אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים של הסידרה, הפרקים היחידים ששוחררו בינתיים לשידור ברבים. והאמת היא שאני שמח לומר שטעיתי. למיטב התרשמותי, הסידרה בשום אופן איננה אנטי-ישראלית. ההתמקדות שלה ברצח אבו-חד'יר, ולא ברצח שלושת הנערים או באלפי מעשי טרור אחרים מהצד הפלסטיני, מובנת מסיבה שבהחלט אינה מחמיאה לצד הפלסטיני. מעשה טרור פלסטיני הוא בגדר 'כלב נשך אדם' מבחינה תקשורתית; עניין שאין יותר מדי סיבה לנבור בו ולחפש דרמה מיוחדת שעומדת מאחוריו, שהרי אלפי מעשי טרור פלסטיניים בוצעו מאז החלה הציונות לממש את חזונה לבנות ליהודים בית לאומי ריבוני בארץ ישראל. מעשה טרור יהודי, קל-וחומר מעשה מזעזע של שריפת נער בן 16 בעודו בחיים, הוא היוצא דופן, ולכן יש עניין להתחקות אחרי הסיפור שמאחוריו.
למיטב הבנתי, הסידרה גם אינה מאשימה, לא ברמז ובוודאי לא במפורש, את שלוש האמהות באחריות עקיפה כלשהי לליבוי האווירה שהולידה את רצח אבו-חד'יר. חוקר השב"כ העומד במרכז הסידרה, סימון, אמנם מציע לדובר המשפחות למתן את הקריאה לתפילות המוניות, שמא ליבוי התקווה למציאת הנערים בחיים תוביל לזעם גדול כשיימצאו הגופות, אבל גם הוא מבין שעצם התקווה הזו היא אנושית לגמרי, וראש השב"כ שבסידרה אפילו נוזף בו על היוזמה ומוריד אותו מן הרעיון. אני רק מקווה שבאחד הפרקים הבאים, אולי כבר הפרק הקרוב, יופיע גם הגינוי החריף של שלוש האמהות ומשפחותיהן לרצח הנורא של אבו-חד'יר, שהבהיר לחלוטין שמבחינתן אין ברצח הנער הערבי שום נקמה ושם 'איזון' מול רצח ילדיהן.
האשמה היחידה של יוצרי הסידרה בהקשר הזה היא בעצם מתן השם 'הנערים' (ובאנגלית: our boys) לסידרה. בעניין הזה הם עצמם טעו ביצירת ציפיות שווא, שהתנפצותן הובילה לבומרנג כלפי הסידרה כולה. השם יוצר כמובן ציפיה שהיא תעסוק בסיפור רצח הנערים, במקביל לעיסוקה ברצח אבו-חד'יר. אבל מספיק לצפות בפרק הראשון כדי להבין שהשם אינו מכוון כלל לשלושת הנערים היהודים, אלא לגיל הצעיר מאוד של הנרצח ושניים מתוך שלושת רוצחיו גם יחד, שהיו קטינים בזמן ביצוע המעשה ושמותיהם נאסרו לפיכך לפרסום עד עצם היום הזה.
הסידרה התכוונה מלכתחילה להתמקד ברצח אבו-חד'יר, ורצח הנערים היהודים הוא רק בבחינת רקע – מצמרר וצרוב בבשרו של כל ישראלי – למעשה הנקמה. כן, היה ראוי שיוצר כלשהו, ישראלי או כל אחד אחר, יפיק סידרה, או ל]פחות סרט, על הטלטלה שעברה החברה הישראלית בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים. כמה מהתמונות בפרק הראשון של הסידרה הנוכחית אכן ממחישות את עוצמת הסולידריות הישראלית, באמצעות התמונות מתפילות ההמונים בכותל, ומבחינה זו מהוות אות כבוד לחברה הישראלית בכלל. לו אני צופה אמריקני שאינו רגיל בסולידריות עוצמתית כזו, הייתי בהחלט מתרשם ומתרגש.
ויחד עם זה, הסידרה הזו, כמו כל יצירה תקשורתית או אמנותית, צריכה להיבחן כשלעצמה, ולא בהשוואה לסידרה חלופית דמיונית, שהקהל היה רוצה שהיוצרים יפיקו. המבחן שלה איננו בהעדפת העיסוק ברצח אבו-חד'יר לעיסוק אפשרי ברצח הנערים, או במעשה טרור פלסטיני אחר, אלא בשאלה האם רצח אבו-חד'יר עצמו יוצג בה כמעשה החריג שהוא, או כמשקף את התנהגות הישראלים כלפי הפלסטינים. לפחות בפרקים שאותם ראיתי עד כה, לא עולה שום טענה כזו.
זה מוביל ללקח העקרוני שניתן ללמוד מעצם הויכוח שהתעורר סביב הסידרה: הישראלים בכלל, והמיגזר הדתי-לאומי בפרט, עסוקים מאוד באופי היצירות של יוצרים 'משלנו'. עיתונאים דתיים המועסקים בתקשורת הכללית כועסים מאוד כשמצפים מהם לסקר את המיגזר 'באופן חיובי', לפחות כאיזון לעויינות הרבה כלפיו. הם מצפים, בצדק מן הקהל הדתי שיבין שהם לא יכולים להיות 'עיתונאים מטעם', ושאם יהיו כאלה לא יוכלו להיות עיתונאים משמעותיים לאורך זמן, וממילא גם תקוות המיגזר בעניינם לא יבואו על סיפוקן. לפיכך, הם הראשונים שצריכים להבין שגם יוצרים ישראלים הפועלים בזירה הבינלאומית לא יכולים לסטות מהמחויבות המקצועית, לטובת החברה שבתוכה הם חיים.
יצירה צריכה להיבחן לא לפי מוצאו של היוצר, אלא אך ורק כשלעצמה. והיוצר, כל יוצר, לא צריך להיות מחויב לאף קבוצה חברתית שמתוכה הוא בא, אלא רק לאמת העובדתית, במקרה שמדובר בכתבה עיתונאית, או לאמת האמנותית ביצירה בדיונית, היינו לעיצובן העמוק של הדמויות שהוא מעלה ביצירתו.
זה נכון שכשיוצר 'משלנו' מוטה נגדנו זה הרבה יותר פוגע, ואף יש בכך סוג של בגידה ב'משפחה המורחבת' לטובת ההצלחה האישית. אבל מנגד אסור לצפות שיוצרים 'משלנו' גם יהיו מוטים בעדנו. הסיבה היחידה שבגללה יש בכלל צורך בעיתונאים/יוצרים 'משלנו' היא לא כדי שיאזנו הטיה לטובת האחר בהטיה לטובתנו. גישה כזו רק תנציח את מעגלי ההטיה, ולא תנסה לשבור אותם.
יוצרים 'משלנו' – דתיים בהקשר הלאומי, ישראלים בהקשר הבינלאומי – נדרשים אך ורק כדי להבטיח שהיצירה אכן תהיה הגונה, ולא מוטה לשום צד. יש להם יותר סיכוי להיות כאלה משום שהם מכירים את החברה שבה מדובר טוב יותר מיוצרים אחרים, ולכן יוכלו להיות רגישים לניואנסים ולהקשרים שאחרים אולי יחמיצו. לא יותר. אדרבה, מי שמתפתה ליצירה מוטה, גם אם היא 'בעדנו', חוטא פעמיים: גם לאמת, וגם לעצם היכולת לבקר בעתיד הטיה נגדנו.
